האם אפשר לברוח מהעבר?

"אתה שוב שוכח? זה לא סתם יום!" צעקה עליי אמא בטלפון, כשעוד הייתי במשרד. "היום יום ההולדת שלך, וגם יום השנה של אבא. איך אתה מצליח לשכוח כל שנה?"

עמדתי ליד החלון, מביט על גגות תל אביב, מנסה להסדיר נשימה. השולחן שלי היה מסודר להפליא, משהו שלא קרה כמעט אף פעם. בדרך כלל, ערימות של דפים, כוסות קפה ריקות, פתקים עם שמות של לקוחות – כל אלה היו חלק מהנוף הקבוע. אבל היום, ביום ההולדת שלי, החלטתי לעשות סדר. אולי כי רציתי להרגיש שליטה, אולי כי תכננתי לצאת מוקדם ולחגוג עם המשפחה.

אבל אז ראיתי את התמונה. אני בן שבע, יושב על ברכיו של אבא שלי, ברוך. הוא מחייך אליי, עיניו טובות, ידיו הגדולות מחזיקות אותי חזק. מאז שהוא נהרג בפיגוע באוטובוס בקו 5, שום דבר לא חזר להיות כמו שהיה. אמא שלי, רבקה, הפכה לאישה אחרת – חרדה, כועסת, תמיד דרוכה.

"אתה שומע אותי בכלל?" היא המשיכה לצעוק בטלפון.

"שומע, אמא. אני פשוט… עמוס בעבודה."

"תמיד העבודה קודמת לכל! גם כשאתה מתכנן חופשה עם המשפחה שלך, אתה לא באמת שם. אתה יודע מה? אל תבוא היום. אני לא רוצה לראות אותך ככה."

היא ניתקה. נשארתי עם הטלפון ביד, מרגיש ילד קטן שוב.

ניסיתי להתנער מהתחושה הזו. הרי יש לי משפחה משלי – אשתי נעמה והילדים: יונתן בן ה-10 ותמר בת ה-7. תכננתי לקחת אותם לשבוע בצפון, לכנרת. רציתי להראות להם שיש חיים גם מחוץ לעיר, שיש רגעים של שקט.

אבל איך אפשר לברוח מהעבר? כל שנה, ביום הזה, הכל מתפרק מחדש.

בערב חזרתי הביתה. נעמה חיכתה לי בסלון, עיניה עייפות.

"אמא שלך התקשרה אליי," היא אמרה בשקט.

"אני יודע," עניתי. "היא כועסת עליי."

"היא פגועה. גם אתה פגוע. אולי הגיע הזמן שתדברו באמת?"

"אין לי כוח לזה עכשיו," מלמלתי.

יונתן נכנס לסלון עם ציור ביד.

"אבא, ציירתי אותנו בכנרת! מתי נוסעים?"

הבטתי בו – עיניים גדולות כמו של אבא שלי.

"מחר בבוקר," אמרתי לו וחייכתי בכוח.

בלילה לא הצלחתי להירדם. שמעתי את נעמה בוכה בשקט במטבח. ירדתי אליה.

"מה קרה?"

"אני מפחדת עליך," היא אמרה. "אתה סוחב הכל לבד. גם הילדים מרגישים את זה."

"אני לא יודע איך להשתחרר מזה," לחשתי.

היא חיבקה אותי חזק.

למחרת יצאנו לדרך. הילדים התרגשו מכל עץ וכל תחנת דלק בדרך לצפון. אבל אני הייתי טרוד – האם אמא תסלח לי? האם אני אי פעם אסלח לעצמי?

בערב הראשון בכנרת ישבנו סביב מדורה קטנה. יונתן שאל פתאום:

"אבא, למה אין לנו סבא?"

נעמה הביטה בי במבט מתחנן – תענה לו סוף סוף.

"סבא ברוך היה גיבור," אמרתי בקול רועד. "הוא הציל אנשים באוטובוס כשהיה פיגוע. בגלל זה הוא לא איתנו היום."

יונתן שתק רגע ואז אמר: "אני רוצה להיות גיבור כמו סבא."

תמר חיבקה אותי חזק.

בלילה חלמתי על אבא שלי – הוא ישב לידי ואמר: "אל תפחד מהעבר שלך, תן לו להיות חלק ממך." התעוררתי מזיע.

ביום האחרון של החופשה קיבלתי הודעה מאמא: "אני מצטערת שצעקתי. בואו אליי לשבת?"

נעמה עודדה אותי: "לך אליה. תדברו סוף סוף."

בשבת ישבנו כולנו סביב השולחן בבית של אמא בגבעתיים – אני, נעמה, הילדים ואמא שלי. היה מתח באוויר.

"אני מצטערת," אמרה אמא פתאום. "פשוט קשה לי לראות אותך גדל בלי אבא שלך. אני מפחדת שגם אתה תיעלם לי יום אחד… כמו שהוא נעלם."

"אני כאן," אמרתי לה בשקט. "אבל אני צריך שתתני לי לגדול בדרכי." דמעות ירדו לה על הלחיים.

יונתן הגיש לה את הציור שצייר – כל המשפחה בכנרת.

"זה יפה מאוד," היא חייכה אליו לראשונה מזה זמן רב.

בדרך הביתה נעמה לחצה לי את היד.

"עשית צעד גדול היום," היא לחשה.

חשבתי לעצמי: האם באמת אפשר להשתחרר מהעבר בארץ שבה כל פצע אישי הוא גם פצע לאומי? האם אפשר לבנות עתיד בלי לפחד שהכל יתפרק שוב?

אולי אתם יודעים את התשובה?