שמי מרים, ובמשך שמונה שנים ניסיתי לרצות את חמותי, אסתר, בכל דרך אפשרית. כל סוף שבוע היינו אני ובעלי, יעקב, נוסעים אליה לעזור לה, עד שיום אחד נשברתי והחלטתי להפסיק. זהו סיפור על מאבק פנימי, יחסים במשפחה ישראלית, והמחיר שמשלמים כשלא שמים גבולות.
הכול התחיל ברגע אחד שבו אמא של בעלי אמרה לי שההריון שלי מיותר. המילים שלה שברו אותי, אבל גם פתחו לי עיניים לגבי המשפחה שבחרתי להיכנס אליה. זהו סיפור על התמודדות עם דחייה, על מאבק על מקום במשפחה, ועל בחירה אמיצה לשים גבולות.
הלילה שבו בתי, מרים, יצאה ללדת, עמדתי מחוץ לדלת חדר הלידה, לבי רועד בין דאגה לאושר. הבנתי פתאום שהיא כבר לא הילדה שלי, אלא אישה עם חיים משלה, עם סודות משלה. הסיפור שלי הוא על כאב השחרור, על הגבולות החדשים שנוצרים בין אם לבת, ועל השאלה – האם אפשר להישאר קרובה גם כשצריך להתרחק?
הכול התחיל בערב אחד, כשאמא של בעלי, שרה, הודיעה שהיא עוברת לגור איתנו. לא הייתי מוכנה לזה, והלב שלי התמלא פחד וכעס. מהר מאוד הבית שלנו הפך לשדה קרב רגשי, ואני נאלצתי לבחור בין הנאמנות לעצמי לבין המשפחה.
אני מרים, סבתא בת שבעים, שנאבקת על מקומי בחיי בתי ונכדי. הגבולות שחתני, יונתן, מציב לי, שוברים את ליבי ומעמידים אותי מול שאלות קשות על אהבה, שייכות וזכותי להיות חלק מהמשפחה. הסיפור שלי הוא מסע בין געגוע, כעס ותקווה לפיוס.
