שמי מרים, ושלושים וחמש שנים חייתי כמרדכי, מסתירה את זהותי האמיתית כדי לגדל את בתי, ליאורה, בשיכון צפוף בבת ים. חיי היו מלאים בפחד, הקרבה ואהבה אימהית ללא תנאי, כשכל יום היה מאבק בין מי שאני באמת לבין מה שהייתי צריכה להיראות בעיני העולם. עכשיו, כשאני מתבגרת, אני שואלת את עצמי אם המחיר ששילמתי לא היה כבד מדי.
שמי מרים, בת שלושים מירושלים, והחלטתי להפסיק לגלח את רגליי ובית השחי שלי. ההחלטה הזו עוררה סערה במשפחתי ובסביבה, גררה לעג, ויכוחים, וגם רגעים של בדידות. אבל דווקא מתוך הכאב הזה למדתי לעמוד על שלי ולגלות מהי קבלה עצמית אמיתית.
אני מרים לוי, בת 27, גרה לבדי בירושלים ועובדת כמעצבת גרפית. ברחתי מהבית הקטן שלנו בפרברי פתח תקווה אחרי שאמא שלי האשימה אותי שוב ושוב שאני לא עוזרת מספיק לאחי החולה, דניאל. הסיפור שלי הוא על רגשות אשמה, בריחה, וניסיון למצוא קבלה עצמית בעולם שבו המשפחה היא הכול – אבל לפעמים גם הכלא הכי גדול.
בערב שבת אחד, שמלה אדומה אחת הפכה אותי למוקד של שיפוט במשפחתי. דרך המבטים וההערות של הגברים סביבי, נחשפתי לעולם של ציפיות, סטיגמות ולחץ חברתי. המסע הזה אילץ אותי להתמודד עם השאלה – האם אני באמת מי שאני, או רק השתקפות של מה שאחרים רואים בי?
