הכול התפוצץ באותו ערב, כשישבנו בסלון הקטן שלנו בפתח תקווה. אמא שלי, רבקה, צעקה על אבא, יעקב, כי הוא רצה לתת לאחי דירה — ואני, מרים, הרגשתי איך הלב שלי נקרע. זה סיפור על קנאה, אהבה, צדק, ועל השאלה הנצחית: האם הורים באמת יכולים לאהוב את כל ילדיהם באותה מידה?
הכול התפוצץ ביום שבו פתחתי את הצוואה של אבא שלי. כל השנים של שתיקה, של קנאה בין אחים, של מאבק על אהבה שלא קיבלתי – פתאום קיבלו משמעות אחרת. עכשיו, כשאני עומד מול הדלת הסגורה של הבית שבו גדלתי, אני שואל את עצמי: האם אי פעם באמת הייתי שייך?
מאז שנולדו האחים התאומים שלי, הרגשתי בלתי נראית בבית. כשהעזתי סוף סוף להתעמת עם אמא שלי ולספר לה על התחושות שלי, הכל התפוצץ – ומצאתי את עצמי לבד מול כל המשפחה. עכשיו אני שואלת את עצמי: האם באמת טעיתי כשניסיתי להילחם על המקום שלי?
מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי בצל של אחותי הגדולה, רבקה. כל יום הולדת שלה היה כמו סכין בלב, תזכורת לכך שאמא תמיד רואה אותי רק כשאני נכשלת. הסיפור שלי הוא מסע בין קנאה, כאב, וחיפוש אחר מקום בעולם שבו אוכל להיות פשוט אני.
הכול התחיל בשיחת טלפון אחת מאמא, שבה היא זרקה עליי אחריות כספית שלא ביקשתי. אז עוד הייתי בטוחה שהכול בסדר, אבל שלוש שנים אחרי, כשאני ובעלי מנסים להביא ילד לעולם, כל האיזון המשפחתי התערער. עכשיו אני נאלצת להתמודד עם הבטחות ישנות, קנאה בין אחים, ולגלות מה באמת חשוב לי.
