אני מרים, בת למשפחה ירושלמית מסורתית, שברחה מאהבה גדולה מתוך פחד ובלבול. הסיפור שלי מתחיל בליל אירוסין דרמטי, ממשיך במאבק פנימי בין הרצון לרצות את כולם לבין הצורך להיות נאמנה לעצמי, ומסתיים בשאלה פתוחה על משמעות הבחירה והאומץ לשבור מוסכמות. זהו מסע של כאב, תקווה, ואולי גם התחלה חדשה.
הטלפון של אמא תפס אותי באמצע שיעור באוניברסיטה, והלב שלי ידע שמשהו קורה. אני, תמר לוי, נקרעת בין הרצון שלי לחיות חיים עצמאיים בתל אביב לבין הציפיות של המשפחה המסורתית שלי מירושלים. הסיפור שלי הוא על מאבק פנימי, אהבה, ואומץ לבחור בדרך שלי, גם כשהלב נשבר.
הכול התחיל בשיחת טלפון אחת באמצע שיעור באוניברסיטה. אני, מרים, נקרעת בין הרצון שלי לעצמאות לבין הדאגה של אמא שלי, חנה, שמסרבת לשחרר. הסיפור שלי הוא על משפחה, אהבה, פחדים ישנים, והמאבק למצוא את עצמי במדינה שבה הכול בוער כל הזמן.
הכול התחיל כשפגשתי שוב את רחל, החברה הכי טובה שלי מהתיכון, אחרי עשרים שנה של נתק. המפגש הזה פתח פצעים ישנים, חשף בגידות מהעבר, והכריח אותי להתמודד עם שאלות קשות על נאמנות, משפחה, והמחיר של הסודות. בתוך מציאות ישראלית סוערת, בין יוקר המחיה, לחצים בעבודה, והורים מזדקנים, הייתי צריכה לבחור בין סליחה לנקמה.
אני מרים, בת 29, חיה בין שתי עולמות – הבית שגדלתי בו והמשפחה שבניתי בעצמי. כבר שנים אני נקרעת בין הציפיות של אמא שלי שאטפל בה ובבית שלה, לבין הרצון להיות אמא ונוכחת עבור ילדיי. הסיפור שלי הוא על אשמה, אהבה, ומאבק יומיומי למצוא את עצמי בתוך כל הדרישות והלחצים.
מהרגע הראשון שפגשתי את חמותי, רבקה, ידעתי שהחיים שלי לא יהיו פשוטים. בין קירות הדירה שלנו בבת ים, התנהל קרב שקט, מלא שתיקות כואבות ומבטים חדים. כל יום היה מבחן, כל מילה – פצצה מתקתקת.
