הכול התחיל בוקר אחד, כששמעתי צעקה מהדירה ליד. הייתי בן שש עשרה, ילד רגיל מרמת גן, אבל באותו רגע החיים שלי השתנו. מאז, כל בוקר לפני בית הספר, הייתי עובר לדירה של רות ויוסף, זוג מבוגר, ומגלה מה זה באמת חסד, בדידות, ואהבה אנושית.
אני חנה, בת 74, יושבת על המרפסת הישנה בדירה ברמת גן, ומרגישה איך השנים חלפו לי בין האצבעות. שלושת ילדי עזבו מזמן, כל אחד לעולמו, ואני מוצאת את עצמי מתמודדת עם בדידות, געגועים, ומאבק יומיומי מול מציאות משתנה. הסיפור שלי הוא על אהבה, אכזבה, תקווה – ובעיקר על השאלה: האם אנחנו באמת הופכים לבלתי נראים כשילדינו גדלים?
אני מרים לוי, שכנה ותיקה בשכונת רמת גן, ותמיד קינאתי בחיים המושלמים של רחל, השכנה ממול. אבל לילה אחד, כשהצעקות מהדירה שלה פילחו את הדממה, הבנתי שהאמת רחוקה ממה שחשבתי. זהו סיפור על סוד אפל, על נאמנות, ועל המחיר שמשלמים כששומרים על מראית עין.
