ביום הולדתו של בעלי, יונתן, החלטתי לראשונה לא להיכנע למסורת המשפחתית ולדרוש מקום משלי. מה שהתחיל כהחלטה קטנה הפך לסערה שסחפה את כל המשפחה, חשפה פצעים ישנים, והכריחה אותי לבחור בין נאמנות לעצמי לבין הרצון להשתייך. בסוף אותו ערב, כבר לא הייתי אותה אישה – והמשפחה שלנו כבר לא הייתה אותה משפחה.
אני חנה לוי, אמא לדוד ואמא חורגת לרותי. תמיד חשבתי שהמשפחה שלנו חזקה, אבל ביקור אחד אצלם בתל אביב טלטל את עולמי. פתאום ראיתי את רותי משתנה, ואת דוד שוקע בעבודה – והבנתי שאולי אני היחידה שרואה את הסדקים.
שמי מרים, שנים הייתי הדבק של הנישואים שלנו, גם כשנשברתי מבפנים. כשהפסקתי להילחם, ראיתי צד חדש באלעזר, בעלי – אבל האם זה מספיק כדי להציל את מה שכבר כמעט התפורר? זהו סיפור על עייפות, תקווה, והפחד להתחיל מחדש.
הכל התחיל באותו בוקר סוער, כשאמא שוב ישבה במטבח ובכתה. אני, רבקה, כבר לא יכולתי לשאת את הדמעות שלה, את השתיקה של אבא ואת הפחד שכולנו חיינו בו. זהו סיפור על משפחה ישראלית אחת, על שתיקה רועמת ועל הרגע שבו החלטתי לשבור אותה.
