הסיפור שלי מתחיל בחדר לידה בבית החולים איכילוב, שם רגעי אושר הפכו לסיוט מתמשך. התמודדתי עם פחד, חוסר אונים ומאבק על חיי ועל חיי בתי, כשברקע המשפחה שלי מתפרקת מהלחץ. עד היום אני שואלת את עצמי אם יכולתי לשנות משהו, ואם בכלל יש תשובה לשאלה הזאת.
רק אחרי שילדתי, בתי בת השמונה פרצה פנימה, משכה את הווילון ולחשה: 'אמא, תיכנסי מתחת למיטה. מהר.' רעד עבר בגופה הקטן. התחבאנו יחד מתחת למיטה, שומעות את הצעדים הכבדים נעצרים לידנו. כל מה שידעתי על ביטחון, על בית, התערער באותו רגע – והבנתי שהעבר רודף אותנו גם כאן, בארץ.
לפני ארבע שנים, חיי השתנו ברגע אחד ברחוב תל אביבי שקט. הלילה ההוא, שבו יצאתי עם מיכל לפגוש את חברתי נעמה, הפך לסיוט שמלווה אותי עד היום. מאז, אני מתמודד עם פחדים, אשמה, ושאלות שאין להן תשובה.
