היום שוב אני מרגישה את הכובד בלב. אני יושבת בבית, מוקפת בשקט היומיומי של העיירה הקטנה שלנו – גבעת תמר. השגרה הופכת לרצף מונוטוני של שירי ערש ומטלות בית, אבל כמו תמיד אני מחכה לשובו של בעלי, דניאל, שמביא איתו משב רוח מהעולם שמחוץ לדלתות הדירה החמימה שלנו. הפעם הוא חזר מאוחר מהרגיל, עם מבט כבוי בעיניים.