אני אליעזר, בן 54, עומד במרכז הסלון הקטן שלנו בפתח תקווה, כשאשתי מרים יושבת מולי, עיניה מושפלות. ויכוח מר עלה שוב, כמו בכל ערב, על ההחלטה ההיא שעשינו לפני עשרים שנה – לעזוב את קיבוץ דגניה ולעבור לעיר. אני לא מצליח לשחרר את הכעס, את תחושת ההחמצה, והיא לא מצליחה לסלוח לעצמה. כל חיינו התהפכו מאז, והעבר לא מפסיק לרדוף אותנו.