אני רבקה, אלמנה בת שבעים ושתיים, שמכרה את דירתה ועברה לגור עם בנה וכלתה בירושלים. קיוויתי למצוא חום, קירבה ומשמעות מחודשת, אך מצאתי את עצמי זרה בתוך משפחתי שלי. בכל יום אני מתמודדת עם כאב של אובדן בית ואובדן תחושת שייכות.
שש שנים עברו מאז שנולד נכדי הראשון, אבל מעולם לא נתנו לי להיות סבתא אמיתית. עכשיו, כשהכלה שלי חוזרת לעבודה, פתאום נזכרים בי – אבל האם זה לא מאוחר מדי? האם אני אשמה בפער שנוצר, או שאני רק קורבן של משחקי משפחה?
אני רבקה, אמא לשתי בנות וסבתא לנכדים. כלתי, מרים, דורשת שאוהב את כל הנכדים באותה מידה, אבל הלב שלי מסרב להישמע להיגיון. בין כאב העבר, רגשות אשמה ותקווה לפיוס, אני נקרעת בין אהבה, אשמה וציפיות המשפחה.
