אני רבקה, אלמנה בת 68 ממושב בגליל, עומדת מול בתי מרים ונכדתי תמר, שמבקשות שאעזוב את המשק המשפחתי ואעבור לדירה בעיר. הסיפור שלי הוא מאבק עיקש על הבית, הזיכרונות והזהות, מול דור צעיר שמבקש לשנות ולהתאים את החיים למציאות הכלכלית החדשה. בין דמעות, צעקות וחיבוקים, אני נאלצת לבחור בין אהבה למשפחה לבין נאמנות לשורשים.
הכל התחיל באותו ערב חורפי, כשעמדתי מול דלת הדירה של סבתא אסתר, ידי רועדת מהמכתב שמצאתי במגירה של אמא. הסיפור שלי הוא על שתי סבתות שונות כל כך, על סודות משפחתיים, ועל השאלה האם אפשר לאהוב את שתיהן באותה מידה. זהו מסע בין דירות קטנות בבת ים, שיחות ליליות במרפסת, וגעגועים למה שאבד.
אני מרים, בת 48 מירושלים, ובכל שנה באביב, כשהאוויר מתמלא בריח פריחת ההדרים, הזיכרונות שלי מתעוררים ומכאיבים. השנה, החלטתי לנסוע לבקר את קבר אמי אחרי שנים של ריחוק, מסע שמעלה בי סערה של רגשות ישנים, סודות משפחתיים וכאב שלא מרפה. בין געגועים, קונפליקטים עם אחי יעקב, והמציאות הישראלית המורכבת, אני מנסה למצוא שלווה ולסלוח – לעצמי ולאחרים.
בערב חנוכה אחד, כשכל המשפחה מתכנסת סביב השולחן, אני מוצא את עצמי מתמודד עם שבר עמוק בין דורות, זיכרונות מהעבר, ופחדים מהעתיד. המתח בין אבא שלי, יצחק, לבני הבכור, אלעד, מתפוצץ ברגע אחד של חוסר אונים. בתוך כל זה, אני מנסה להחזיק את המשפחה יחד, ולשאול את עצמי האם המסורת באמת מצליחה לאחד אותנו או רק חושפת את כל מה שכואב.
