בין מדפים ריקים ללב מלא: מסע של ילדה ישראלית אחר תשובות

"אמא, איפה הדובי שלי?" הקול שלי רעד, למרות שניסיתי להישמע רגועה. עמדתי באמצע החדר שלי, שהפך בן לילה ממקום חמים ומוכר למשהו קר וריק. המדפים היו חשופים, אפילו הריח השתנה – כבר לא היה בו את הניחוח המתוק של פלסטיק ישן ובד דהוי, אלא משהו סטרילי, כמעט כמו בבית חולים.

"רחל'ה, נתתי אותם לדינה. הנכדה שלה באה לבקר, והיא כל כך מתוקה… את כבר גדולה, לא?" אמא שלי, מרים, אפילו לא הסתכלה עליי. היא סידרה את הסלון, כאילו כלום לא קרה.

"אבל לא שאלת אותי!" צעקתי. "הדובי הזה היה של סבתא אסתר! והפינגווין מהטיול לכנרת… למה את תמיד עושה דברים כאלה?"

מרים נאנחה. "די, רחל. יש ילדים שאין להם כלום. את צריכה ללמוד לשחרר."

עמדתי שם, הלב שלי דופק חזק. רציתי לצעוק, לבכות, להרוס משהו. אבל במקום זה שתקתי. כמו תמיד.

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני מחפשת תשובות. למה אמא אף פעם לא שואלת אותי? למה אבא – יעקב – תמיד בעבודה או מול הטלוויזיה? למה אחותי הגדולה, שרה, צוחקת עליי כשאני מדברת על הרגשות שלי? אולי זה בגלל שאנחנו גרים בפתח תקווה, בעיר שבה כולם ממהרים, אף אחד לא עוצר לשמוע באמת.

באותו ערב ניסיתי לדבר עם אבא. "אבא, זה בסדר שאמא נתנה את כל הצעצועים שלי?"

הוא לא הוריד את העיניים מהחדשות. "אמא יודעת מה טוב בשבילך. תפסיקי לעשות עניין מכל דבר קטן."

"אבל זה לא קטן בשבילי!"

הוא שתק. שמעתי את שרה לוחשת מהחדר שלה: "עוד פעם הדרמות של רחל…"

הלכתי למיטה מוקדם. התכסיתי בשמיכה הדקה שנשארה לי – אפילו הכרית עם הציפוי הורוד נעלמה. עצמתי עיניים ודמיינתי שאני במקום אחר: אולי אצל סבתא אסתר במושב, איפה שתמיד היה ריח של עוגיות וקולות של תרנגולות.

למחרת בבית הספר סיפרתי לחברה הכי טובה שלי, תמרה. היא הקשיבה בשקט ואז אמרה: "אצלנו בבית גם עושים דברים בלי לשאול אותי. אבל אני פשוט לוקחת אותם בחזרה."

"אני לא יכולה," לחשתי. "אמא כבר נתנה אותם לדינה. היא גרה בכלל ברמת גן."

"אז תכתבי לה מכתב! תגידי לה כמה זה חשוב לך!"

חשבתי על זה כל היום. בסוף חזרתי הביתה וכתבתי מכתב ארוך לדינה – סיפרתי לה על הדובי של סבתא אסתר, על הפינגווין מהכנרת, על איך כל צעצוע הוא חלק ממני.

בערב הראיתי את המכתב לאמא. היא קראה אותו בשקט ואז אמרה: "רחל'ה, אני מבינה שזה קשה לך. אבל לפעמים צריך לוותר בשביל אחרים."

"אבל למה תמיד אני? למה אף פעם לא שואלים אותי?"

מרים נראתה עייפה פתאום. היא התיישבה לידי וליטפה לי את הראש. "גם אותי אף פעם לא שאלו כשהייתי ילדה. ככה זה במשפחה שלנו."

"אז אולי הגיע הזמן לשנות?" לחשתי.

באותו רגע שמעתי את שרה צורחת מהחדר שלה: "אמא! איפה החולצה החדשה שלי? אל תגידי לי שנתת אותה לדודה דבורה!"

מרים חייכה חיוך עייף. "את רואה? זה קורה לכולן בסוף."

בלילה חלמתי שאני עומדת באמצע שוק הכרמל בתל אביב, מוקפת אנשים זרים שמדברים בקול רם, כל אחד דורש משהו אחר – אבל אף אחד לא שומע אותי. ניסיתי לצעוק, אבל הקול שלי נבלע ברעש.

בבוקר החלטתי שאני חייבת לעשות משהו שלא עשיתי אף פעם – לדבר עם כולם בארוחת הערב המשפחתית.

בערב, כשכולנו ישבנו סביב השולחן – אבא עם העיתון, אמא עם הסלטים, שרה עם הטלפון – ביקשתי לדבר.

"אני רוצה שתקשיבו לי רגע," אמרתי בקול רועד.

כולם הסתכלו עליי כאילו נפלתי מהירח.

"אני מרגישה שלא רואים אותי בבית הזה," המשכתי. "כל הזמן עושים החלטות בשבילי בלי לשאול אותי בכלל. זה גורם לי להרגיש שקופה. אני רוצה שתתחילו לשאול אותי לפני שאתם עושים משהו שקשור אליי. בבקשה."

שרה גלגלה עיניים. "די כבר עם הדרמות שלך!"

אבל הפעם לא שתקתי.

"זה לא דרמה! זה החיים שלי! גם לך לא היה נעים כשלקחו לך את החולצה!"

שרה השתתקה.

מרים הביטה בי ארוכות ואז אמרה: "אני מצטערת, רחל'ה. באמת שלא חשבתי שזה כל כך חשוב לך. לפעמים אנחנו שוכחים שגם לילדים יש רגשות ודברים שמחזיקים להם את הלב. אני מבטיחה להשתדל יותר לשאול אותך מעכשיו."

אבא הוריד סוף סוף את העיתון ואמר: "את אמיצה מאוד שאמרת את זה ככה מול כולנו." אפילו שרה מלמלה משהו שנשמע כמו התנצלות.

בלילה ההוא הרגשתי קצת פחות לבד.

עברו שבועות מאז אותו ערב. דינה התקשרה ואמרה שהיא שמרה לי את הדובי של סבתא אסתר – היא הבינה כמה הוא חשוב לי והחזירה אותו אליי בדואר.

אבל יותר מהכל קיבלתי משהו אחר: בפעם הראשונה הרגשתי שיש לי קול במשפחה שלי.

לפעמים אני עדיין מרגישה שקופה – כשיש ריבים בבית על כסף, כשיש אזעקות בעיר וכולנו יורדים למקלט בלי לדבר אחד עם השני, כשאני רואה איך כולם עסוקים בעצמם ולא שמים לב למה שאני מרגישה באמת.

אבל עכשיו אני יודעת שאפשר לשנות דברים אם רק מעזים לדבר.

אני תוהה – כמה ילדים בישראל מרגישים כמוני? כמה פעמים אנחנו שותקים כי אנחנו חושבים שלא יקשיבו לנו? אולי הגיע הזמן שכל אחד ימצא את הקול שלו וידרוש שיראו אותו באמת?