מאז שאיבדתי את בעלי, הילדים שלי מתקשרים כל יום – אבל האם זה באמת בגלל שהם דואגים לי?

"נו, אסתר'לה, את אוכלת כמו שצריך?" שואלת רבקה, בתי הבכורה, בקול מתוק מדי, כזה שמגרד לי בעצמות. אני שומעת את הרעש של הילדים שלה ברקע, את הצפצוף של המיקרוגל, ואני יודעת שהיא לא באמת מקשיבה. "כן, רבקה, אני אוכלת," אני עונה, מנסה להסתיר את הציניות בקולי. "את בטוחה? אולי תבואי אלינו לשבת?" היא מוסיפה, אבל אני כבר יודעת – זו לא הזמנה אמיתית. היא יודעת שאסרב, כמו תמיד. אני לא רוצה להכביד.

מאז שדוד שלי, בעלי, נפטר לפני שנתיים, משהו נשבר בינינו. פעם, כשהיו קטנים, היו רצים אליי, מתחבאים בחצאית שלי, מבקשים חיבוק או עוגייה. היום, הם מתקשרים כל יום – בדיוק באותה שעה, כאילו זה חלק מרשימת מטלות. יעקב, הבן שלי, אפילו מתקשר מהאוטו, בדרך לעבודה. "אמא, הכול בסדר? את צריכה משהו?" הוא שואל, ואני שומעת את הווייז מדבר ברקע. "לא, חמודי, הכול בסדר," אני עונה, והוא כבר מנתק.

אני יושבת לבד בסלון, מביטה בתמונות הישנות – יעקב עם התלתלים, רבקה עם השמלה הורודה, מרים הקטנה מחייכת בלי שיניים. אני זוכרת איך דוד שלי היה אומר: "הילדים שלנו – זה כל מה שיש לנו בעולם הזה." עכשיו, כשאני לבד, אני תוהה אם זה באמת נכון.

לפני חודשיים, רבקה התחילה לדבר על צוואה. "אמא, את יודעת, זה חשוב לסדר את הדברים מראש. שלא יהיו אי-הבנות אחר כך." היא אמרה את זה כאילו היא דואגת לי, אבל ראיתי את המבט שלה – את הדאגה מה יקרה לדירה בירושלים, לחשבון הבנק הקטן שלי. מרים שתקה, אבל ראיתי שהיא מקשיבה לכל מילה. יעקב רק גלגל עיניים ואמר: "עזבו את אמא בשקט."

מאז, כל שיחה שלנו מרגישה כמו מבחן. האם אני מספיק ברורה? האם אני מגלה להם יותר מדי? האם הם באמת דואגים לי, או רק למה שישאירו אחריי? אני מתביישת בעצמי על המחשבות האלה, אבל הן לא עוזבות אותי.

השכנה שלי, גולדה, אומרת שזה ככה אצל כולם. "הילדים של היום – רק כסף מעניין אותם. פעם היינו משפחה אחת גדולה, היום כל אחד לעצמו." אבל אני לא רוצה להאמין בזה. אני רוצה להאמין שהילדים שלי אוהבים אותי, לא את הדירה שלי.

לפני שבוע היה לי יום הולדת. חיכיתי שיבואו. הכנתי עוגת תפוחים, כמו שפעם אהבו. רבקה שלחה הודעה: "אמא, מצטערת, הילדים חולים." יעקב התקשר: "אמא, יש לי משמרת כפולה." מרים שלחה זר פרחים עם שליח. ישבתי לבד מול העוגה, הדלקתי נר אחד, ובכיתי. לא עליהם – עליי. על זה שאני כבר לא חשובה להם באמת.

בערב, רבקה התקשרה שוב. "אמא, את לא כועסת, נכון?" שמעתי את החשש בקולה. "לא, מתוקה שלי," עניתי, "אני מבינה." אבל בפנים בערתי. רציתי לצעוק: למה אתם לא באים? למה אתם לא זוכרים מי גידל אתכם? למה אתם מתקשרים רק כדי לסמן וי?

ביום שישי האחרון, יעקב הגיע פתאום. בלי להודיע. הוא נכנס עם שקית מהסופר, שם לי ירקות במקרר. "אמא, את חייבת לאכול בריא," הוא אמר. ישבנו יחד במטבח. שתקנו הרבה. בסוף הוא אמר: "את יודעת, אמא, מאז שאבא נפטר – הכול השתנה. אנחנו לא יודעים איך להיות איתך. אנחנו מפחדים שתישארי לבד, אבל גם מפחדים להכביד עלייך." הסתכלתי עליו – הילד שלי, הגבר הזה – ופתאום הבנתי שגם לו קשה.

"יעקב," אמרתי לו בשקט, "אני לא צריכה שתתקשר כל יום. אני צריכה שתחבק אותי לפעמים. שתשב איתי לקפה. שתזכור מי אני." הוא חייך חיוך עצוב. "אני אנסה, אמא. באמת."

בלילה התקשרה מרים. היא גרה בחיפה, רחוק. "אמא, את כועסת עליי?" שאלה בקול רועד. "לא, מרים שלי," עניתי. "אני רק מתגעגעת." היא התחילה לבכות. "אני מפחדת שתמותי לבד. אני מפחדת שלא אספיק להגיד לך תודה על הכול."

הרגשתי איך הלב שלי נפתח קצת. אולי טעיתי בהם. אולי גם הם פוחדים – לא רק אני.

אבל אז, למחרת, רבקה שלחה לי הודעה: "אמא, חשבת כבר מה לעשות עם הדירה? כדאי שתכתבי צוואה מסודרת." ושוב הכול נסגר בי. אולי הם באמת דואגים – אבל אולי גם לא.

אני מסתכלת מהחלון על הרחוב הירושלמי. ילדים משחקים, אמהות צועקות מהמרפסת. אני זוכרת איך הייתי פעם – מלאה חיים, מלאה תקווה. עכשיו אני רק מחכה לטלפון הבא.

האם זה הגורל של כל אמא זקנה בישראל? להיות לבד, לחשוד בילדים שלה? האם אי פעם אדע אם הם אוהבים אותי – או רק את מה שיש לי להוריש?

"אולי אני זו שלא יודעת לאהוב נכון? אולי גם אני צריכה ללמוד לשחרר?"