האם אפשר לאהוב פעמיים?

"אתה לא צריך אותו, ברוך!" אמא שלי צעקה עליי בפעם הראשונה בחיים. עמדתי מולה, בן שמונה, עם דמעות בעיניים, מחזיק ביד את הציור שציירתי בגן – משפחה של שלושה: אמא, אבא וילד. "אבל למה אין לי אבא כמו לכולם?" שאלתי בקול רועד. היא הסתובבה אל החלון, גבה אליי, והכתפיים שלה רעדו. שמעתי אותה לוחשת: "כי הוא לא רצה אותנו."

כל החיים שלי גדלתי רק עם אמא שלי, מרים. גרנו בדירה קטנה בבת ים, רחוב צפוף עם ילדים מכל הסוגים – רוסים, אתיופים, מרוקאים, פולנים – אבל כולם היו להם שני הורים. רק אני הייתי הילד של אמא אחת. כשהייתי קטן, זה לא הפריע לי. בגן הילדים, מה שעניין את כולם היה מי הביא חטיף חדש או צעצוע מגניב מהדיוטי פרי. אבל בכיתה ג', כשכולם התחילו לדבר על האבות שלהם – מי לוקח אותם למשחק של מכבי תל אביב, מי בונה איתם דגם של מטוס – פתאום הרגשתי חור בלב.

"אמא, איפה אבא שלי?" הייתי שואל אותה שוב ושוב. לפעמים היא הייתה עונה: "הוא גר רחוק." לפעמים: "הוא עסוק." אבל תמיד ידעתי שיש משהו שהיא מסתירה ממני. בלילות הייתי שומע אותה מדברת בטלפון עם דודה רבקה, לוחשת: "אני לא יודעת איך להסביר לו… הוא עוד קטן…"

יום אחד, אחרי עוד ריב עם ילד מהכיתה שצחק עליי שאין לי אבא, ברחתי הביתה מוקדם. פתחתי את הדלת בשקט ושמעתי את אמא בוכה. היא החזיקה תמונה ישנה ביד – גבר צעיר עם עיניים ירוקות, מחייך אליה. "מי זה?" שאלתי. היא נבהלה, מחקה מהר את הדמעות ואמרה: "זה סתם מישהו מהעבר."

אבל אני לא ויתרתי. התחלתי לחפש תשובות בעצמי. חיטטתי במגירות שלה כשלא הייתה בבית, מצאתי מכתבים ישנים ביידיש, תמונות חתוכות שבהן תמיד חסר מישהו ליד אמא. פעם אחת אפילו התקשרתי למספר שמצאתי על מעטפה ישנה. גבר ענה לי בקול עייף: "שלום?" נבהלתי וניתקתי מיד.

התחלתי להתרחק מאמא. כל שקר שלה הרחיק אותי עוד צעד. נהייתי ילד כועס – רבתי עם ילדים בבית הספר, קיבלתי הערות מהמורות. המנהלת, גברת כהן, קראה לאמא לשיחה: "מרים, הילד שלך צריך דמות אב. אולי תמצאי לו חוג או מורה פרטי?" אמא רק הנהנה בשקט.

בערבים הייתי יושב על הגג של הבניין ומסתכל על האורות של תל אביב מרחוק. הייתי מדמיין שאבא שלי גר שם, אולי יש לו משפחה חדשה, אולי הוא בכלל לא זוכר אותי. לפעמים דמיינתי שהוא גיבור מלחמה שחזר בתשובה ועכשיו גר בירושלים ולומד תורה כל היום.

יום אחד, כשהייתי בן שתים עשרה, אמא חזרה הביתה מאוחר מהעבודה. היא נראתה עייפה מהרגיל. "ברוך," היא אמרה פתאום, "אני רוצה לספר לך משהו." הלב שלי דפק חזק. היא הושיבה אותי לידה על הספה והתחילה לספר – איך הכירה את אבא שלי באוניברסיטה העברית בירושלים, איך התאהבה בו למרות שהמשפחה שלה לא הסכימה כי הוא היה ספרדי והיא אשכנזיה. איך הוא נעלם יום אחד בלי לומר מילה, והשאיר אותה לבד בהריון.

"ניסיתי ליצור איתו קשר," היא אמרה בקול שבור, "אבל הוא לא רצה לשמוע ממני. הוא פחד מהמשפחה שלו… פחד מהחיים עצמם."

הרגשתי כאילו מישהו בעט לי בבטן. כל השנים האלה חשבתי שאולי אני אשם – שאולי עשיתי משהו רע שגרם לו לעזוב. עכשיו הבנתי שזה בכלל לא קשור אליי.

"אני מצטערת שלא סיפרתי לך קודם," היא לחשה וחיבקה אותי חזק.

אבל הכעס לא עבר כל כך מהר. התחלתי לשנוא את אבא שלי – אדם שמעולם לא פגשתי – וגם קצת את אמא שלי, על כל השנים של השקרים והסודות.

באותו קיץ נסענו לבקר את סבא וסבתא בירושלים. סבא שלי, יצחק, היה איש קשה – ניצול שואה ששרד את אושוויץ והאמין שהחיים הם מלחמה מתמדת. הוא אף פעם לא חייך אליי באמת. באותו ערב ישבנו כולנו סביב השולחן והוא שאל אותי פתאום: "אתה יודע מי היה אבא שלך?"

הסתכלתי עליו בעיניים יבשות ואמרתי: "כן. הוא פחדן." סבא שתק רגע ואז אמר: "לפעמים אנשים בורחים כי הם חושבים שזה יציל אותם מהכאב. אבל בסוף הכאב רודף אחריהם לכל מקום."

בלילה ההוא חלמתי שאני רץ אחרי דמות מטושטשת ברחובות ירושלים – כל פעם שאני מתקרב היא נעלמת מעבר לפינה.

השנים עברו. התגייסתי לצבא – חיל השריון – והפכתי לגבר בעצמי. ראיתי חברים שלי מקבלים חבילות מהבית עם מכתבים מאבא שלהם – עצות על החיים, סיפורים מהצבא שלהם. אני קיבלתי רק את החיוך העייף של אמא בביקורים.

פעם אחת, אחרי תרגיל מפרך בדרום, מצאתי מכתב בתיק שלי. כתב יד עדין של אמא: "ברוך שלי, אני גאה בך כל יום מחדש. אתה הגבר הכי אמיץ שאני מכירה." בכיתי כמו ילד קטן.

אחרי השחרור ניסיתי ליצור קשר עם אבא שלי שוב – הפעם באמת רציתי להבין מי הוא ומה עבר עליו. מצאתי אותו בפייסבוק תחת שם אחר – ברוך בן-ציון – עם תמונה שלו ושל אישה ושני ילדים קטנים.

שלחתי לו הודעה: "שלום, אני ברוך… הבן שלך." הוא לא ענה שבועות ארוכים. בסוף קיבלתי תשובה קצרה: "אני מצטער על כל מה שקרה. אני לא יכול להיות חלק מהחיים שלך." הרגשתי כאילו העולם נפל עליי שוב.

אבל הפעם החלטתי לא לתת לזה לשבור אותי. פניתי לאמא וחיבקתי אותה חזק: "את היית לי גם אמא וגם אבא כל השנים האלה." היא בכתה ואמרה: "רק רציתי שתהיה מאושר."

עכשיו אני בן עשרים ושבע, גר בדירה קטנה בתל אביב עם בת הזוג שלי, תמר. לפעמים אני חושב על הילדים שיהיו לי – האם אצליח להיות להם אבא טוב? האם אצליח לשבור את המעגל של הפחד והבריחה?

אולי בסוף כל אחד מאיתנו צריך לבחור אם להמשיך לברוח או לעצור ולהתמודד עם הכאב.

תגידו לי אתם – האם אפשר באמת לסלוח למי שעזב אותנו? האם אפשר לאהוב פעמיים?