לא כמו בסרט, אבל כמעט: סיפור חיי בין חלום למציאות

"את שוב בוכה, מרים?" שמעתי את קולה של אמא, חד וחותך, חודר דרך הדלת הדקה של החדר שלי. מחקתי במהירות את הדמעות, כאילו הן עצמן אשמות בכל מה שלא מסתדר לי. "לא, אמא. אני רק עייפה," שיקרתי, אבל היא ידעה. אמא תמיד ידעה.

הייתי בת עשרים ושתיים, גרה עדיין בבית ההורים בעיירה קטנה בגליל, מקום שבו כולם מכירים את כולם, והחלומות – אם יש כאלה – נתקעים בין ההרים והוואדיות. מאז שהייתי ילדה קטנה, הייתי בורחת אל הסרטים. יושבת שעות מול המסך הקטן, בולעת כל סיפור אהבה, כל דרמה, כל סוף טוב. רציתי גם אני להיות גיבורה של סרט, לא עוד דמות משנה בחיים של אחרים.

אבל החיים שלי לא היו סרט. הם היו שקטים מדי, אפורים מדי. אבא שלי, יצחק, היה פעם איש מלא תשוקה – לפחות ככה סיפרה לי אמא. היום הוא בעיקר שותק, יושב מול החדשות וממלמל על יוקר המחיה, על הפוליטיקאים שגנבו לו את המדינה. אמא, רבקה, תמיד עייפה. עובדת בניקיון בבית הספר המקומי, חוזרת עם כאבי גב וידיים סדוקות. "ככה זה החיים," היא אומרת לי שוב ושוב. "לא כמו בסרטים שלך."

הייתי מאוהבת באורי מאז שהייתי בת שש עשרה. הוא היה הבחור הכי יפה בכיתה, עם עיניים ירוקות וצחוק מתגלגל. הוא הבטיח לי שנברח יום אחד לתל אביב, שנשכור דירה קטנה ונחיה כמו בסרטים. אבל אורי התגייס לקרבי, חזר שונה, שקט, סגור. אחרי כמה חודשים הוא עזב אותי – אמר שהוא לא יכול לאהוב אף אחת עכשיו. נשארתי לבד עם החלומות.

"מרים, את חייבת להתחיל לחשוב על העתיד שלך," אמרה לי אמא ערב אחד בזמן שקיפלנו כביסה. "את לא יכולה להישאר פה לנצח. אולי תכירי את אלעד? הוא בחור טוב, עובד במועצה." גלגלתי עיניים. אלעד היה נחמד, אבל לא הרגשתי כלום לידו. לא פרפרים בבטן, לא התרגשות – רק שעמום.

בערבים הייתי יוצאת להליכה ארוכה בשדות שמסביב לעיירה. שם הייתי מדמיינת שאני מישהי אחרת – אולי שחקנית מפורסמת, אולי סופרת שמצליחה לברוח מהמציאות. אבל תמיד חזרתי הביתה לאותו חדר קטן, לאותן מריבות קטנות בין ההורים שלי.

יום אחד, כשחזרתי מהעבודה בסופרמרקט המקומי, מצאתי את אבא יושב במטבח עם ראש בין הידיים. "מה קרה?" שאלתי בלחש. הוא לא ענה. אמא נכנסה אחריי ולחשה לי: "פיטרו אותו מהמפעל. אין עבודה."

הפחד התגנב אל תוך הבית שלנו כמו עשן סמיך. הכסף הלך ואזל, המתח גבר. אבא התחיל לשתות יותר, אמא בכתה בלילות. אני ניסיתי להחזיק את כולם – לעבוד יותר שעות, לעזור בבית, להקשיב לתלונות של כולם.

יום אחד חזרתי מהעבודה ומצאתי את אמא יושבת על המיטה שלי, מחזיקה ביד את אחת המחברות שלי – זו שבה כתבתי סיפורים קצרים על חיים אחרים. "את כותבת יפה," היא אמרה בשקט. "אבל למה תמיד עצוב אצלך? למה אף פעם אין סוף טוב?"

לא ידעתי מה לענות לה. אולי כי גם אני לא האמנתי שיש לי סיכוי לסוף טוב.

באותו לילה התקשר אליי אורי. הוא היה שיכור, דיבר מהר ובלבל מילים. "מרים, אני מצטער… הייתי צריך להישאר איתך… הכל פה דפוק…" שמעתי ברקע קולות של חברים שלו צוחקים. ניתקתי לו בפנים ופרצתי בבכי.

למחרת בבוקר קיבלתי הודעה מאלעד: "רוצה לבוא איתי לים בשבת?" כמעט מחקתי את ההודעה בלי לענות, אבל משהו בי נשבר. הסכמתי.

נסענו יחד לים המלח. אלעד דיבר הרבה על פוליטיקה, על העבודה שלו במועצה, על החלום שלו לקנות דירה חדשה ביישוב ליד כרמיאל. הקשבתי לו בחצי אוזן, מביטה בגלים המלוחים וחושבת על כל מה שלא קרה לי בחיים.

כשחזרנו הביתה, הוא ניסה לנשק אותי. התרחקתי ממנו בעדינות ואמרתי: "אני מצטערת, אלעד. אני פשוט לא מרגישה את זה." הוא חייך חיוך עצוב ואמר: "גם אני לפעמים מרגיש שהחיים שלי הם לא מה שחלמתי."

באותו ערב רבנו שוב בבית – הפעם על כסף. אבא צעק על אמא שהיא מבזבזת יותר מדי, אמא צעקה עליו שהוא לא עושה כלום חוץ מלשתות ולרחם על עצמו. אני ניסיתי להרגיע אותם, אבל אף אחד לא הקשיב לי.

בלילה ישבתי ליד החלון וכתבתי במחברת שלי: "אולי יום אחד אצליח לברוח מפה. אולי יום אחד אחיה חיים של מישהי אחרת."

עברו חודשים. אבא מצא עבודה זמנית בבניין, אמא המשיכה לעבוד בניקיון ואני המשכתי לחלום ולכתוב בסתר. יום אחד קיבלתי מייל ממערכת עיתון קטן בתל אביב: "אהבנו את הסיפור שלך ורוצים לפרסם אותו במדור התרבות שלנו." הלב שלי דפק במהירות שלא הכרתי.

סיפרתי לאמא והיא חיבקה אותי חזק – בפעם הראשונה מזה שנים הרגשתי שהיא באמת גאה בי.

בערב ההוא ישבנו שלושתנו במטבח הקטן וקראנו יחד את הסיפור שלי בעיתון. אבא אפילו חייך קצת ואמר: "אולי באמת תצליחי לברוח מפה יום אחד."

אבל גם אחרי הפרסום בעיתון – שום דבר לא השתנה באמת. עדיין עבדתי בסופרמרקט, עדיין פחדנו מהחודש הבא, עדיין רבנו על שטויות.

לפעמים אני חושבת שאולי החיים שלי הם כמו סרט בלי סוף – דרמה אינסופית שאין בה רגע של נחת אמיתי.

ואולי זה העניין – אולי החיים האמיתיים הם לא כמו בסרטים בכלל? אולי צריך ללמוד למצוא יופי גם ברגעים הקטנים והאפורים?

מה אתם חושבים? האם אפשר לשבור את המעגל ולחיות חיים אחרים – או שכולנו תקועים בתוך הסרט שלנו?