לידה, כאב ואמת: כשהבעל שלי בחר לפגוע במקום לתמוך בי

"את לא עושה את זה נכון! למה את כל כך חלשה? כל הנשים עוברות את זה, את לא מיוחדת!" קולו של יעקב פילח את חדר הלידה כמו סכין. שכבתי שם, מותשת מכאבים, מנסה להתרכז בנשימות, אבל המילים שלו היו כמו אגרוף בבטן. אמא שלי, רחל, עמדה בפינה, עיניה מלאות דאגה, אבל היא לא העזה להתערב. המיילדת, דבורה, ניסתה להרגיע אותו: "יעקב, תן לה רגע לנשום. זה לא הזמן לביקורת." אבל הוא רק נופף בידו בביטול.

כל חיי חונכתי להיות חזקה. בת בכורה למשפחה ירושלמית מסורתית, תמיד הייתי זו שמטפלת באחים שלי, עוזרת לאמא במטבח, מחזיקה את הבית כשהאבא שלי, אליהו, היה בעבודה. יעקב ואני התחתנו אחרי שנתיים של זוגיות. הוא היה בחור חכם, מצחיק, עם עיניים טובות – או כך לפחות חשבתי. אבל מאז שהתחתנו, משהו השתנה. הוא נהיה קצר רוח, ביקורתי, תמיד יש לו מה להעיר – על איך שאני מתלבשת, איך שאני מדברת עם החברים שלו, אפילו על איך שאני מבשלת.

אבל בלידה? שם ציפיתי שהוא יהיה הגב שלי. שיחזיק לי את היד, שיגיד לי שאני חזקה, שאני יכולה. במקום זה קיבלתי מבטים קרים והערות עוקצניות. "את עושה מזה דרמה. אמא שלי ילדה שישה ילדים בבית ולא התלוננה ככה," הוא לחש לי בין ציר לציר.

הרגשתי איך הדמעות חונקות אותי. רציתי לצעוק עליו שילך, שיעזוב אותי לבד. אבל פחדתי. פחדתי להישאר לבד ברגע הזה. פחדתי מה יגידו אם אגרש אותו. פחדתי שאולי הוא צודק – אולי אני באמת חלשה מדי.

הצירים התחזקו. דבורה לחשה לי: "תסתכלי עליי. את עושה עבודה מדהימה. אל תתני לאף אחד להקטין אותך." המילים שלה היו כמו מים במדבר. עצמתי עיניים וניסיתי להתרכז בקול שלה, לא בקול של יעקב.

אחרי שעות של כאב בלתי נסבל – ובלי אף מילה טובה ממנו – בני נולד. קראנו לו יצחק, על שם סבא שלי. החזקתי אותו בידיים רועדות, דמעות זולגות לי על הלחיים – דמעות של שמחה ושל כאב מעורבבים יחד.

בלילה הראשון בבית החולים, כשיעקב הלך הביתה לישון ואני נשארתי לבד עם יצחק הקטן, הרגשתי איך משהו בי נשבר. פתאום הבנתי: אני לא יכולה להמשיך ככה. אני לא יכולה לתת לו לרמוס אותי יותר.

כשחזר הביתה למחרת, ישבנו בסלון הקטן שלנו בשכונת קטמון הישנה. "יעקב," אמרתי בקול רועד אבל נחוש, "אני צריכה שתשמע אותי עכשיו. מה שעשית לי בלידה – זה היה אלימות. לא פיזית, אבל אלימות לכל דבר. אתה לא תדבר אליי ככה יותר."

הוא הביט בי בהפתעה גמורה. "מה את רוצה ממני? ניסיתי לעזור לך! את סתם רגישה מדי!"

"לא," עניתי בשקט. "אתה לא ניסית לעזור לי. ניסית לשלוט בי. להקטין אותי ברגע הכי פגיע שלי. אני לא מוכנה לזה יותר." הדמעות שוב איימו לפרוץ, אבל התאפקתי.

"אז מה את רוצה לעשות?" שאל בקור.

"אני רוצה שנלך לטיפול זוגי," אמרתי. "ואם אתה לא מוכן – אני אחשוב טוב אם אני בכלל רוצה להישאר איתך." המילים יצאו ממני בלי תכנון מראש, אבל ברגע שאמרתי אותן – הרגשתי חופשייה יותר משהרגשתי שנים.

יעקב שתק דקות ארוכות. בסוף אמר: "טוב. נלך לטיפול. אבל שתדעי – גם את לא מושלמת." חייכתי חיוך קטן ועייף.

התחלנו טיפול אצל שרה, פסיכולוגית משפחתית מוכרת בעיר. בפגישות הראשונות יעקב כמעט ולא דיבר; הוא ישב עם ידיים שלובות והביט ברצפה. אני סיפרתי על הלידה, על ההערות שלו בבית, על התחושה שאני תמיד צריכה להתנצל על מי שאני.

שרה שאלה אותו: "יעקב, למה אתה חושב שאתה צריך להעיר לה כל הזמן?"

הוא משך בכתפיו: "אני פשוט רוצה שיהיה לנו טוב בבית. שאסתר תשתפר קצת…"

"ומה איתך?" היא שאלה אותו בעדינות.

לאט לאט התחילו לצוף דברים – הילדות שלו עם אבא נוקשה שלא נתן לו אף פעם מילה טובה; הפחד שלו להיות חלש; החשש שלא יצליח לפרנס אותנו כמו שצריך בארץ שבה הכל יקר והלחץ הכלכלי חונק.

התחלתי לראות אותו אחרת – לא רק כתוקפן אלא גם כבן אדם פגוע בעצמו. אבל זה לא הצדיק את ההתנהגות שלו כלפיי.

עברו חודשים של עבודה קשה – גם בטיפול וגם בבית. היו ריבים קשים; היו רגעים שרציתי פשוט לקום וללכת עם יצחק ולחזור לבית של אמא שלי. אבל בכל פעם שהרגשתי שאני נשברת – נזכרתי בלידה ההיא; בכאב ובכוח שמצאתי בתוכי דווקא שם.

יום אחד חזרתי מהעבודה (אני מורה בבית ספר יסודי) ומצאתי את יעקב מחכה לי עם פרחים קטנים ביד.

"אסתר," הוא אמר בשקט, "אני יודע שפגעתי בך. אני מצטער על מה שעשיתי בלידה שלך ושל יצחק… אני רוצה ללמוד להיות בעל טוב יותר ואבא טוב יותר." הוא רעד כולו כשאמר את זה.

לא ידעתי אם לסלוח לו מיד או לא – אבל ידעתי שהנה משהו השתנה באמת.

היום אנחנו כבר שנתיים אחרי הלידה ההיא. יש לנו עוד ילדה קטנה בשם רבקה. היחסים שלנו עדיין לא מושלמים – לפעמים יעקב חוזר להרגלים הישנים שלו ואני צריכה להזכיר לו בעדינות (ולפעמים בתקיפות) איפה עובר הגבול שלי.

אבל אני כבר לא אותה אסתר שהייתי אז – אני חזקה יותר, יודעת לדרוש כבוד לעצמי ולא מתביישת לבקש עזרה כשצריך.

לפעמים אני חושבת: כמה נשים בישראל עוברות חוויות כאלה בלידה או בזוגיות שלהן? כמה שותקות כי הן מפחדות להישאר לבד או כי הן חושבות שזה "רגיל"? האם אפשר לשבור את המעגל הזה?

אני אשמח לשמוע מכן – האם גם אתן הרגשתן פעם שהרגע הכי שמח בחיים הפך למאבק על הכבוד שלכן? מה עשיתן? האם אפשר באמת להשתנות?