בין קמטים של כאב – סיפורה של חנה

היד שלי רעדה כשהטלפון צלצל בפעם השנייה. עמדתי במטבח, מגהצת את החולצה של דניאל, בני הבכור, כשזיעה ניגרת לי מהמצח אל תוך העיניים. "חנה, תעני כבר!" צעקה אמא שלי מהסלון, כאילו היא עדיין מחליטה עליי גם בגיל ארבעים ושבע. לקחתי נשימה עמוקה, מחקתי את הדמעות שניסו לפרוץ, והרמתי את השפופרת.

"שלום?" אמרתי בקול חנוק.

"חנה? זו רחל. את יושבת?"

רחל היא אחותי הקטנה, תמיד דרמטית, אבל הפעם הקול שלה רעד. "מה קרה?" שאלתי מיד, הלב שלי דוהר כמו רכבת דיזל ישנה.

"זה יוסי… הוא לא חזר מהמשמרת. המשטרה התקשרה."

הברזל נפל לי מהידיים, נחת על הרצפה ברעש מחריש אוזניים. אמא שלי קפצה ממקומה, "מה קרה? מה קרה?"

"יוסי… משהו קרה לו," לחשתי.

יוסי, האח שלנו, תמיד היה הלב של המשפחה. נהג אוטובוס בקווים של גוש דן, מספר בדיחות גרועות בארוחות שישי, זה שמביא עוגות גבינה של סבתא אסתר גם כשהיא כבר לא איתנו. עכשיו הוא איננו.

"אני באה אלייך," אמרתי לרחל וניתקתי.

בדרך החוצה דניאל עצר אותי. "אמא, לאן את הולכת?"

"ליוסי קרה משהו," עניתי. הוא הביט בי בעיניים גדולות, כאלה שירש מאבא שלו – עיניים שתמיד שואלות יותר ממה שאפשר לענות.

"אני בא איתך," הוא אמר.

נסענו ברחובות תל אביב, העיר שהייתה פעם כל עולמי והיום היא רק רעש ופקקים. דניאל שתק כל הדרך. אני חשבתי על יוסי – איך לפני שבועיים רבנו כי הוא שוב איחר לארוחת שישי. "את לא מבינה כמה קשה להיות נהג אוטובוס בארץ הזאת," הוא אמר לי אז. "כולם צועקים, אף אחד לא מודה לך."

כשהגענו לבית של רחל, הדלת הייתה פתוחה. בפנים ישבו רחל ובעלה מיכאל, שניהם חיוורים כמו קירות בית החולים איכילוב. רחל קמה אליי וחיבקה אותי חזק מדי.

"הוא נפצע קשה בתאונה," היא לחשה. "הוא עכשיו בניתוח."

ישבנו שם שעות. כל טלפון גרם לכולנו לקפוץ. מיכאל ניסה להרגיע את רחל, דניאל שיחק בטלפון שלו בשקט, ואני רק רציתי לצעוק על אלוהים – למה שוב אנחנו?

לפני עשר שנים איבדנו את אבא שלי בפיגוע באוטובוס. מאז כל נסיעה באוטובוס היא מבחן אומץ עבורי. יוסי דווקא בחר להיות נהג – אולי כדי להחזיר לעצמו שליטה, אולי כדי להרגיש שהוא שומר על אנשים אחרים.

בלילה הגיע הטלפון מבית החולים: "אנחנו מצטערים…" המילים נמרחו כמו צבע מים בגשם.

רחל התמוטטה על הרצפה. מיכאל חיבק אותה ובכה בשקט. דניאל עמד לידי והחזיק לי את היד.

"אמא, למה דברים כאלה קורים לנו?" הוא שאל.

לא ידעתי מה לענות לו. כי באמת – למה?

השבעה הייתה כמו חלום רע שלא נגמר. כל יום הגיעו שכנים עם עוגות ועיניים מלאות רחמים. אמא שלי ישבה בפינה ולא הפסיקה למלמל תהילים. רחל לא הפסיקה לבכות. אני ניסיתי להחזיק את כולם – להכין קפה, לסדר כיסאות, לחבק את הילדים של יוסי שלא הבינו איפה אבא שלהם.

בערב השלישי הגיע דוד יצחק מירושלים, אח של אבא שלי. הוא תמיד היה איש קשה, כזה שמאמין ש"גברים לא בוכים" ושכל בעיה אפשר לפתור בצעקות.

"אתן צריכות להתעורר!" הוא צעק עלינו מול כולם. "כל החיים שלכם אתם רק מתבכיינים! תתחילו להסתדר לבד!"

רחל פרצה בבכי חדש. אני התפרצתי עליו: "אתה לא יודע כלום! אתה לא היית פה כשאבא מת! אתה לא היית פה כשאמא כמעט איבדה את הדירה בגלל החובות!"

הוא הביט בי במבט קשה: "את חושבת שאת היחידה שסובלת? כולנו פה חיים על הקצה! זו המדינה שלנו – או שאת מתחזקת או שאת נעלמת!"

בלילה ההוא ישבתי במרפסת עם דניאל.

"אני מפחדת," אמרתי לו בלחש.

"ממה?"

"שאני אשבר. שאני לא אצליח להחזיק את המשפחה הזאת יותר."

דניאל חיבק אותי: "את הכי חזקה שאני מכיר. אבל גם לך מותר לבכות לפעמים."

עברו שבועות. רחל שקעה בדיכאון עמוק – הפסיקה ללכת לעבודה, הילדים שלה נהיו עצבניים ומופנמים. אמא שלי התחילה לשכוח דברים – יום אחד היא שכחה את הדרך הביתה מהמכולת.

אני ניסיתי להמשיך – לעבוד במשרד עורכי הדין הקטן שלי, לדאוג לדניאל ולבת שלי תמר שמשרתת בצבא בדרום.

אבל משהו בי נשבר. כל בוקר הייתי מתעוררת עם מועקה בחזה, כאילו מישהו יושב לי על הלב.

יום אחד בעבודה התפרצתי על לקוח שביקש הנחה: "אתה יודע מה זה להפסיד אח? אתה יודע מה זה לקבור הורה? אל תדבר איתי על כסף!"

המנהל שלי קרא לי לשיחה: "חנה, אני מבין שאת עוברת תקופה קשה, אבל אנחנו צריכים אותך כאן בראש נקי. אולי תיקחי קצת חופש?"

לקחתי שבוע חופש ונשארתי בבית עם אמא שלי.

יום אחד היא שאלה אותי: "את זוכרת איך אבא שלך היה שר לך בערב שבת?"

"כן," עניתי וחייכתי למרות הדמעות.

"אז תשירי גם לילדים שלך," היא אמרה. "אל תתני לכאב לנצח אותך."

בערב שישי ההוא הזמנתי את כולם אליי – רחל והילדים שלה, אמא שלי ודניאל ותמר שחזרה במיוחד מהבסיס.

ישבנו סביב השולחן הדחוס בסלטים ובחלה טרייה.

"אני רוצה להגיד משהו," אמרתי בקול רועד.

כולם הסתכלו עליי.

"אני יודעת שקשה לכולנו. אני יודעת שהלב שלנו שבור ושאנחנו כועסים – על המדינה הזאת שלא שומרת עלינו, על אלוהים שלא עונה לנו, אפילו אחד על השני לפעמים… אבל אנחנו משפחה. ואם ניפול – ניפול יחד, ואם נקום – נקום יחד. יוסי היה רוצה שנמשיך לשיר ולצחוק ולריב ולחיות. אז בואו ננסה… לפחות ננסה."

רחל חייכה לראשונה מזה שבועות. דניאל מזג יין לכולם ותמר התחילה לשיר את "שלום עליכם" בקול רך.

בלילה ההוא ישבתי לבד במרפסת והבטתי בשמיים החשוכים מעל תל אביב.

חשבתי לעצמי: האם אפשר באמת להמשיך אחרי אובדן כזה? האם המשפחה שלנו תצליח למצוא שוב שמחה בתוך כל הכאב הזה?

אולי אתם יודעים – איך ממשיכים הלאה כשנדמה שהלב כבר לא יכול להכיל עוד?