האם אפשר להחליף תפקידים?

"אתה לא מבין כמה זה קשה!" רבקה צעקה עליי, עיניה אדומות מדמעות ועייפות. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, התינוקת שוב בכתה, ואני עמדתי במטבח עם בקבוק חלב רותח ביד אחת וטלפון ביד השנייה, מנסה להרגיע את הבוס שלי בהודעה שכנראה שוב אאחר לעבודה.

"רבקה, אני באמת מנסה להבין," לחשתי, משתדל לא להרים את הקול כדי לא להעיר את השכנים. "אבל גם לי קשה. אני עובד שעות נוספות, המנהל שלי לא מפסיק ללחוץ עליי, והמשכנתא… את יודעת שאנחנו בקושי סוגרים את החודש."

היא התיישבה על הספה, מחבקת את התינוקת אליה. "אתה לפחות יוצא מהבית. אתה פוגש אנשים, מדבר עם מבוגרים. אני פה כל היום לבד, עם בכי בלתי פוסק ולחץ שלא נגמר."

הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ. רציתי לעזור לה, אבל גם אני הייתי על סף שבירה. מאז הלידה רבקה השתנתה – היא הפכה שקטה יותר, עצבנית, לפעמים אפילו זרה לי. כל חלום משותף שלנו – לטייל, לצאת לסרט, אפילו סתם לשבת יחד בערב – התפוגג בין ערימות כביסה ובקבוקים.

יום אחד, אחרי עוד ריב מתיש על מי יקום בלילה הבא, העזתי להציע: "אולי נחליף? את תחזרי לעבודה ואני אשאר עם התינוקת."

היא הסתכלה עליי כאילו איבדתי את השפיות. "אתה חושב שזה כזה פשוט? אתה לא תשרוד יום אחד!"

"אז תני לי לנסות," עניתי בשקט. "אולי זה יעזור לשנינו."

היא לא ענתה. רק הסתובבה והלכה לחדר השינה, דלת נטרקת אחריה.

באותו לילה לא הצלחתי להירדם. המחשבות התרוצצו בראשי: האם אני באמת מסוגל להיות אבא במשרה מלאה? האם רבקה תוכל לחזור לעבודה אחרי חצי שנה בבית? ומה יגידו ההורים שלה – שלמה וחנה – שתמיד חשבו שאני צריך 'להיות הגבר בבית'? ומה יגידו החברים שלי מהעבודה? בישראל, גבר שיוצא לחופשת לידה זה עדיין משהו שמרימים עליו גבה.

למחרת בבוקר רבקה כמעט לא דיברה איתי. היא האכילה את התינוקת בשקט, ואני יצאתי לעבודה בתחושת כישלון צורבת. בעבודה ניסיתי להתרכז, אבל הראש שלי היה בבית. קיבלתי הודעה מאמא שלי: "יעקב, אתה חייב לדאוג לרבקה. היא נראית עייפה מאוד." הרגשתי איך הלחץ גובר – כולם מצפים ממני להיות חזק, לתמוך, לפרנס. אבל מי תומך בי?

בערב חזרתי הביתה מוקדם מהרגיל. מצאתי את רבקה יושבת בחושך, התינוקת ישנה סוף סוף. היא נראתה מותשת.

"רבקה," אמרתי ברוך, "אני יודע שקשה לך. אני רואה אותך נאבקת כל יום ואני מרגיש חסר אונים. אולי נלך יחד לדבר עם מישהו? אולי פסיכולוגית?"

היא שתקה רגע ארוך ואז אמרה: "אני מרגישה שאני הולכת לאיבוד. כל מה שחלמתי עליו – קריירה, חברים, אפילו זמן לעצמי – נעלם. אני אוהבת את התינוקת שלנו, אבל אני מרגישה כלואה."

התיישבתי לידה וחיבקתי אותה. "גם אני מרגיש לפעמים כלוא בתפקיד שלי. אולי הגיע הזמן שנפסיק להילחם אחד בשני ונתחיל להילחם יחד?"

עברו שבועיים עד שהצלחנו לקבוע פגישה אצל ד"ר כהן, פסיכולוגית מומחית לזוגיות והורות. בפגישה הראשונה רבקה פרצה בבכי: "אני מרגישה אשמה שאני לא מאושרת! כולם אומרים לי שזו התקופה הכי יפה בחיים – אז למה אני מרגישה כל כך לבד?"

ד"ר כהן חייכה בעדינות: "הרבה נשים מרגישות כך אחרי לידה. זה לא אומר שאת אמא רעה או אישה לא טובה. זה אומר שאת אנושית."

אני סיפרתי על הלחץ בעבודה, על הפחד לאבד את המקום שלי אם אעז לבקש חופשת לידה בעצמי. סיפרתי איך אני מרגיש שהחברה מצפה ממני להיות 'גבר-גבר', אבל בפנים אני רק רוצה להיות אבא טוב.

השיחות אצל ד"ר כהן עזרו לנו להבין שאנחנו לא לבד – שיש עוד זוגות כמונו בישראל שמרגישים לכודים בין מסורת לשוויון, בין חלומות למציאות כלכלית קשה.

לאט לאט התחלנו לשנות הרגלים: רבקה התחילה לצאת פעם בשבוע לפגוש חברות או סתם לשבת בבית קפה לבד; אני לקחתי יותר אחריות בבית ובטיפול בתינוקת; בערבים ניסינו לדבר – באמת לדבר – ולא רק על מי קם בלילה או מי עושה קניות.

אבל עדיין היו רגעים קשים: כששלמה, אבא של רבקה, אמר לי בארוחת שישי "גבר אמיתי לא בורח לעזרה מקצועית", או כשבעבודה רמזו לי שאם אקח חופשת לידה זה יפגע בקידום שלי.

יום אחד רבקה חזרה מהפגישה עם הבוס שלה – הוא הציע לה לחזור בהיקף משרה חלקי ולעבוד מהבית. היא הייתה מאושרת – סוף סוף הרגישה שמישהו רואה אותה ולא רק את התפקיד האימהי שלה.

אני נשארתי עם התינוקת פעמיים בשבוע לבד – וגיליתי שזה קשה פי כמה ממה שחשבתי: הבכי שלא נגמר, הלבד, התחושה שאתה מאבד את עצמך בתוך שגרה שאין בה רגע מנוחה.

בערבים היינו יושבים יחד ומדברים על העתיד: האם נצליח לשמור על הזוגיות שלנו? האם החברה הישראלית תאפשר לנו לבחור בדרך שמתאימה לנו ולא למה שמצפים מאיתנו?

לפעמים אני מסתכל על רבקה כשהיא מחזיקה את התינוקת שלנו וחושב: איך אפשר להיות גם הורה טוב וגם בן זוג טוב וגם אדם עם חלומות משלו? האם באמת אפשר להחליף תפקידים בלי לשבור משהו בדרך?

ואולי השאלה האמיתית היא – למה בכלל צריך לבחור?