קחי אותו, אני לא יכולה יותר – סיפורו של אליענה על בגידת אם וסליחה בארץ ישראל

"קחי אותה, אני לא יכולה יותר!" הצעקה של אמא הדהדה במסדרון הצר של הדירה הישנה שלנו בפתח תקווה. עמדתי שם, בת שמונה, עם תיק קטן בידיים רועדות, והסתכלתי על אבא שלי – יהודה – שעמד מולי חסר אונים. אמא, רחל, לא הסתכלה עליי אפילו. היא רק אספה את התיק שלה, לקחה נשימה עמוקה ויצאה מהדלת. הדלת נסגרה אחריה בטריקה, ואני הרגשתי כאילו כל האוויר ברח מהחדר.

"אליענה, בואי," אבא לחש לי, מנסה להסתיר את הדמעות. "יהיה בסדר. אני מבטיח."

אבל שום דבר לא היה בסדר. באותו לילה ישנתי במיטה של אבא, מחבקת את הכרית שלו ומריחה את הריח שלו – תערובת של קפה שחור וסבון זול. שמעתי אותו בוכה בשקט בסלון. רציתי לקום ולחבק אותו, אבל פחדתי שהוא יישבר עוד יותר.

בבוקר הלכנו יחד לבית הספר. כל הדרך שתקנו. ברחוב הראשי של השכונה עמדו שכנים – גברת כהן עם הכלב שלה, מר לוי מהמקולת – כולם הסתכלו עלינו במבטים חטטניים. ידעתי שהם יודעים. בישראל כולם יודעים הכול על כולם.

בכיתה המורה שרה ניסתה להיות עדינה. "אליענה, את רוצה לדבר?" היא שאלה בלחש. רק הנדתי בראשי. לא רציתי לדבר. רציתי לצעוק. רציתי שאמא תחזור.

השבועות הפכו לחודשים. אמא לא התקשרה, לא שלחה מכתב, אפילו לא מסרון. אבא עבד שעות נוספות בניקיון בניין משרדים בתל אביב כדי לשלם שכר דירה. לפעמים היה חוזר עייף כל כך, שהיה נרדם על הספה עם הבגדים.

בערבים הייתי יושבת ליד החלון ומסתכלת על הרחוב. דמיינתי שאמא תופיע פתאום, תיכנס ותאמר שטעתה, שהיא אוהבת אותי. אבל היא לא באה.

פעם אחת מצאתי מכתב ישן ממנה במגירה של אבא. היא כתבה: "אני לא יכולה יותר. החיים חונקים אותי. תדאג לה." קראתי את המילים שוב ושוב עד שהדף נרטב מדמעות.

התחלתי לשנוא אותה. שנאתי את הריח שלה שנשאר על הצעיף הישן בארון, את התמונות שלה באלבום המשפחתי שאבא סירב לזרוק. שנאתי את עצמי כי התגעגעתי אליה.

בבית הספר הפסקתי לדבר עם חברותיי. הן לא הבינו למה אמא שלי עזבה. בישראל אמהות לא עוזבות ככה – זה תמיד האבות שנעלמים או מתגרשים והולכים. המורה שרה ניסתה לעזור לי, אבל לא נתתי לה להתקרב.

היו ימים שאבא היה מתפרץ בכעס על שטויות: כוס שנשברה, שיעורי בית שלא עשיתי. "את חייבת להיות חזקה," היה אומר לי בקול רועד. "אין לנו ברירה." לפעמים הייתי שומעת אותו מדבר בטלפון עם סבתא אסתר: "אני לא יודע איך להחזיק את זה לבד… היא ילדה טובה, אבל אני מפחד שהיא תישבר." סבתא הייתה באה לבקר כל שבת ומביאה עוגת דבש, מנסה למלא את החור שאמא השאירה.

עברו שנים. הפכתי לנערה סגורה ומרוחקת. בבית הספר התיכון כבר ידעתי להעמיד פנים שהכול בסדר. הייתי תלמידה מצטיינת – אולי כדי להוכיח לעצמי שאני שווה משהו למרות שאמא שלי ויתרה עליי.

יום אחד, כשהייתי בת שבע עשרה, קיבלתי הודעה בפייסבוק: "שלום אליענה, זו אמא." הלב שלי דפק כל כך חזק שחשבתי שאתעלף.

"אני יודעת שפגעתי בך מאוד," היא כתבה. "אני רוצה לפגוש אותך ולדבר איתך אם תסכימי." במשך שבועות לא הגבתי להודעה הזו. כל לילה קראתי אותה שוב ושוב.

בסוף נפגשנו בבית קפה קטן ברמת גן. היא נראתה אחרת – רזה יותר, עייפה יותר. ישבה מולי בשקט, מחזיקה כוס תה בידיים רועדות.

"אני מצטערת," היא אמרה בקול חנוק מדמעות. "לא ידעתי איך להתמודד עם החיים אז… הייתי צעירה מדי, מפוחדת מדי." הסתכלתי עליה וראיתי אישה זרה לגמרי.

"את יודעת מה זה עושה לילדה כשאמא שלה עוזבת אותה?" שאלתי בקול רועד.

"אני יודעת עכשיו," היא לחשה.

"אז למה? למה לא נלחמת עליי? למה פשוט הלכת?"

היא שתקה רגע ארוך ואז אמרה: "חשבתי שאת תהיי בטוחה יותר עם אבא שלך. חשבתי שאני הורסת אותך…"

רציתי לצעוק עליה, להכות אותה, אבל במקום זה רק בכיתי בשקט.

נפגשנו עוד כמה פעמים אחרי זה. לפעמים דיברנו שעות ולפעמים שתקנו יחד. היא ניסתה להסביר את עצמה שוב ושוב – דיכאון אחרי לידה שלא טופל, בדידות, פחדים שלא ידעה לשים להם שם.

אבל שום הסבר לא באמת ריפא את הפצע שבלב שלי.

כשאבא נפטר מסרטן בגיל חמישים ושלוש, נשארתי לבד בעולם. אמא באה להלוויה ועמדה רחוק מהקבר. אחרי ההלוויה היא ניגשה אליי ואמרה: "אני כאן אם תרצי אותי בחיים שלך." הסתכלתי עליה וראיתי כמה היא קטנה ושבורה.

עברו עוד שנים עד שהצלחתי לדבר איתה באמת – בלי כעסים ובלי מסכות. למדתי להבין שגם הורים הם בני אדם עם חולשות ופחדים משלהם.

אבל עדיין יש לילות שאני מתעוררת שטופת זיעה וחולמת שהיא שוב עוזבת אותי.

אני שואלת את עצמי: האם אפשר באמת לסלוח למי שבגד בך בצורה הכי עמוקה שיש? האם אפשר לבנות מחדש אמון שנשבר בילדות?