נטוש בלידה: מאבקי הנפש של איתן

"אתה לא תבכה פה, נכון?" שמעתי את קולה של רבקה, אם האומנה הראשונה שלי, כשעוד הייתי בן שלוש. היא עמדה מעליי, ידיה על מותניה, עיניה בוחנות אותי כאילו אני חידה שאין לה פתרון. הייתי ילד קטן, רזה מדי, עם עיניים גדולות מדי לעולם הזה. לא ידעתי אז מה זו מחלה גנטית נדירה, לא הבנתי למה אני לא בבית עם אמא ואבא כמו כל הילדים בגן. רק ידעתי שאני לא רצוי.

התחלתי להבין את זה באמת ביום שבו שמעתי את רבקה מדברת בטלפון: "הילד הזה… הוא לא כמו האחרים. אני לא יודעת כמה זמן עוד אוכל להחזיק אותו." המילים האלה ננעצו בי כמו מסמרים. רציתי לצעוק, להסביר שאני כן שווה משהו, שאני יכול להיות טוב, אבל המילים נתקעו לי בגרון.

בגיל שש עברתי למשפחת האומנה השנייה שלי, אצל יעקב וחנה. הם היו דתיים, גרים בפתח תקווה, והיו להם שלושה ילדים משלהם. מהר מאוד הבנתי שאני אורח בבית שלהם – אורח שלא תמיד מוזמן. בערב שבת הראשון שלי אצלם, ישבנו סביב השולחן ויעקב בירך על היין. כשהגיע תורי לברך "המוציא", יעקב לחש לי: "תגיד יפה, שלא תעשה לנו בושות." רעדתי. כל כך רציתי להיות חלק, אבל תמיד הרגשתי זר.

בבית הספר הילדים קראו לי "הילד החולה". אף אחד לא רצה לשבת לידי בהפסקה. המורה שרה ניסתה לעודד אותי: "איתן, אתה ילד חכם! אל תיתן להם להוריד אותך." אבל איך אפשר שלא להרגיש שונה כשכל יום מזכירים לך את זה?

היו לי התקפים רפואיים – לפעמים באמצע הלילה הייתי מתעורר מזיע, הלב דופק מהר מדי. חנה הייתה באה אליי לחדר עם כוס מים וסירופ מתוק: "תשתה, איתן. אל תעשה לנו בעיות." אף פעם לא חיבקה אותי באמת. אף פעם לא אמרה לי שהיא אוהבת אותי.

בגיל עשר עברתי שוב – הפעם למשפחת לוי בחיפה. שם פגשתי את מיכל, בת גילי שגם היא הייתה באומנה. היא הייתה היחידה שהבינה אותי באמת. היינו יושבים יחד על הגג בלילות ומדברים על החלומות שלנו. "אתה חושב שנמצא פעם משפחה אמיתית?" היא שאלה אותי פעם אחת.

"אני כבר לא יודע איך זה מרגיש," עניתי לה בשקט.

אבל גם שם לא נשארתי הרבה זמן. יום אחד שמעתי את רחל לוי אומרת לבעלה: "אי אפשר לגדל שני ילדים עם בעיות כאלה בבית קטן כזה." שוב ארזתי את התיק הקטן שלי – כמה בגדים, ספר אחד שאהבתי במיוחד, ותמונה ישנה של עצמי כתינוק בבית החולים.

כשהגעתי לגיל ההתבגרות כבר הפסקתי להאמין שמישהו ירצה אותי באמת. הייתי מסתובב ברחובות תל אביב אחרי בית הספר, בוהה באנשים שחולפים על פניי – זוגות צעירים עם עגלות תינוקות, משפחות צוחקות בפארק. לפעמים הייתי מדמיין שאמא שלי פתאום תופיע מולי ותאמר: "סליחה, איתן. עשיתי טעות נוראית." אבל זה לא קרה.

בצבא ניסיתי להתגייס לקרבי – רציתי להוכיח לעצמי ולעולם שאני מסוגל. אבל הרופא הצבאי הסתכל על התיק הרפואי שלי ונענע בראשו: "מצטער, איתן. אי אפשר לסכן אותך." הרגשתי שוב דחוי – הפעם על ידי המדינה עצמה.

ניסיתי ללמוד באוניברסיטה – מדעי החברה באוניברסיטת תל אביב. שם פגשתי את דניאל, סטודנטית חכמה ומצחיקה מירושלים. בפעם הראשונה בחיי מישהי באמת הקשיבה לי. סיפרתי לה על הילדות שלי, על המעברים הבלתי נגמרים, על הלילות הארוכים לבד.

"אתה כל כך אמיץ," היא אמרה לי פעם אחת אחרי שיחה ארוכה בקפיטריה.

"אני לא מרגיש אמיץ," עניתי לה. "אני פשוט מנסה לשרוד."

אבל גם הקשר הזה לא החזיק מעמד. כשהתחילו לדבר על עתיד משותף, דניאל הודתה שהיא מפחדת מהמחלה שלי – מהלא נודע. "אני מצטערת, איתן," היא אמרה בעיניים דומעות. "אני פשוט לא מסוגלת להתמודד עם זה." שוב נשארתי לבד.

לפעמים אני חושב על ההורים הביולוגיים שלי – איפה הם היום? האם הם חושבים עליי? האם הם מתחרטים? בישראל מדברים הרבה על ערבות הדדית, על משפחתיות ועל חמלה – אבל מה קורה לילדים כמוני? כאלה שנולדו עם משהו אחר, משהו שמפחיד אנשים?

אני עובד היום בספרייה ציבורית ברמת גן. מוקף בספרים ובשקט שאני כל כך צריך. לפעמים מגיעים ילדים עם ההורים שלהם – אני רואה את האהבה בעיניים שלהם ומרגיש דקירה בלב. אבל למדתי לחיות עם הכאב הזה.

בערבים אני כותב יומן – מנסה להבין מי אני באמת מעבר למחלה ולנטישה. לפעמים אני חושב שאולי יום אחד אמצא מישהו שיאהב אותי כמו שאני – עם כל הפגמים והפחדים.

אני שואל את עצמי: האם אפשר באמת להשתחרר מהעבר? האם יש מקום בעולם הזה לילדים שנולדו בלי אף אחד? אולי יום אחד אמצא תשובה.