אושר שנולד מהנשימה הראשונה – איך נועה באה לעולם

"נועה, תפסיקי כבר לחלום!" אמא שלי, רחל, צעקה מהמטבח בזמן שאני ישבתי על הרצפה בסלון, מוקפת בצעצועים ישנים. שמעתי את הצלחות נוקשות זו בזו, את הרעש של המים הזורמים בכיור, ואת הלב שלי דופק חזק. "אני לא חולמת, אמא," לחשתי, אבל היא לא שמעה. אולי לא רצתה לשמוע.

נולדתי ביום אביבי בבית החולים איכילוב בתל אביב. המיילדת, רבקה, חייכה לאמא שלי ואמרה: "הילדה הזאת תביא לך אושר. היא נולדה עם מזל." אמא חייכה בעייפות, עיניה אדומות מדמעות ומחוסר שינה. אבא שלי, יעקב, עמד בצד, מחזיק את היד שלה חזק מדי.

עד גיל חמש באמת הייתי מאושרת. אמא הייתה קולעת לי צמות כל בוקר, מספרת לי סיפורים לפני השינה – סיפורים על נסיכות יהודיות אמיצות ועל גיבורים מהתנ"ך. לפעמים הייתה מתלוננת שאני לא זוכרת את האותיות, אבל תמיד סיימה בחיבוק. אבא לימד אותי לרכוב על אופניים ברחובות הצרים של פתח תקווה, לוקח אותי לשדות מחוץ לעיר ומאפשר לי להחזיק בהגה של הרכב הישן שלנו – רגעים קטנים של חופש.

אבל אז התחילו הבעיות. אבא פוטר מהעבודה במפעל. אמא התחילה לעבוד שעות כפולות כמטפלת בקשישים. הבית התמלא במתח – ריבים בלילות, דמעות חרישיות של אמא במקלחת, שתיקות כבדות בארוחות ערב. אני זוכרת ערב אחד במיוחד: "יעקב, אתה חייב למצוא עבודה!" אמא התפרצה עליו. "אני מנסה, רחל! את חושבת שזה קל?" הוא ענה בקול שבור. אני ישבתי בפינה, מחבקת את הבובה שלי, שומעת כל מילה.

בגן הילדים הייתי הילדה השקטה. המורה, שרה, שאלה אותי יום אחד למה אני לא מציירת כמו כולם. לא ידעתי להסביר לה שהראש שלי מלא בדאגות של גדולים – חשבתי שאם אהיה טובה ואשמח את אמא, אולי היא תחייך שוב כמו פעם.

כשהגעתי לכיתה א', הכל השתנה שוב. הילדים צחקו עלי כי לא ידעתי לקרוא טוב. אמא ניסתה לעזור לי בלילות, אבל הייתה עייפה מדי. "נועה, את חייבת להתאמץ!" היא אמרה לי פעם אחת כשנרדמתי על הספרים. "אני משתדלת," עניתי בדמעות.

באותו זמן אבא התחיל להיעלם מהבית יותר ויותר. הוא אמר שהוא מחפש עבודה, אבל לפעמים היה חוזר שיכור. יום אחד חזר עם עיניים אדומות וידיים רועדות. "נועה, בואי אלי," לחש לי וחיבק אותי חזק מדי. הרגשתי שהוא מתפרק לי בידיים.

בערב שבת אחד, כשישבנו סביב השולחן הדל – חלה פשוטה, קצת סלטים – אמא פתאום פרצה בבכי. "אני לא יכולה יותר לבד!" היא צעקה. אבא שתק. אני רק הסתכלתי על הנרות הדולקים ותהיתי אם מישהו שם למעלה באמת שומע אותנו.

עברו שנים. למדתי להסתדר לבד – להכין לעצמי סנדוויץ', לעזור לאמא עם הקניות, להקשיב לשיחות שלה עם דודה אסתר על החשבונות שלא נסגרו אף פעם. לפעמים הייתי בורחת לגג הבניין ומתבוננת בשקיעה מעל גגות פתח תקווה וחולמת על חיים אחרים.

בכיתה ה' קיבלתי מורה חדשה – מרים. היא שמה לב שאני בוהה בחלון בשיעורים וקראה לי לשיחה אישית. "נועה, את רוצה לספר לי מה עובר עלייך?" שתקתי הרבה זמן ואז פרצתי בבכי. סיפרתי לה הכל – על אבא שנעלם לפעמים ימים שלמים, על אמא שעובדת בלי סוף ועל הפחד שלא יישאר לנו בית.

מרים התחילה לעזור לי אחרי שעות הלימודים – לימדה אותי לקרוא בסבלנות שלא הכרתי קודם. היא גם דיברה עם אמא שלי ושכנעה אותה לבקש עזרה מהרווחה. בהתחלה אמא התביישה מאוד: "אני לא מסכנה!" היא אמרה למרים. אבל בסוף הסכימה.

לאט לאט דברים התחילו להשתפר. אבא מצא עבודה חדשה כנהג מונית – לא הרבה כסף, אבל מספיק כדי שנוכל לקנות לפעמים גלידה בשבתות. אמא חייכה קצת יותר. אני התחלתי להצטיין בלימודים – גיליתי שאני אוהבת לכתוב סיפורים ולחלום על עולמות אחרים.

אבל הצלקות נשארו. כל פעם שאבא איחר הביתה הייתי מתכווצת בפחד; כל פעם שאמא הרימה את הקול חשבתי שהיא תעזוב אותנו. גם כשהיה טוב – תמיד פחדתי שזה זמני.

יום אחד בכיתה י', אחרי מבחן קשה במיוחד במתמטיקה, ישבתי לבד בחצר בית הספר וכתבתי ביומן שלי: "אולי האושר הוא רק רגעים קטנים בין סערות? אולי אנחנו צריכים ללמוד להחזיק בהם חזק לפני שהם נעלמים?"

בערב דיברתי עם אמא במטבח בזמן שהיא קילפה תפוחי אדמה למרק: "אמא, את חושבת שאפשר להיות מאושרים באמת בארץ הזאת? עם כל הקשיים והמלחמות והדאגות?" היא הסתכלה עלי בעיניים עייפות אבל טובות: "נועה שלי, אושר זה לא משהו שמקבלים – זה משהו שבונים כל יום מחדש." היא חיבקה אותי חזק.

עכשיו כשאני כבר בת 22 וחיה בדירה קטנה בתל אביב עם שותפה בשם תמר (כן, גם היא ממשפחה לא פשוטה), אני מבינה כמה צדקה אמא שלי. החיים בארץ קשים – יוקר המחיה מטורף, הדירות יקרות מדי, כולם רצים אחרי הזנב של עצמם – אבל יש רגעים קטנים של חסד: קפה עם חברה טובה בבוקר שישי; הודעה מאבא שהוא גאה בי; חיבוק מאמא כשאני חוזרת הביתה לביקור.

לפעמים אני עדיין שואלת את עצמי: האם באמת נולדתי עם מזל? האם אפשר להיות מאושרים למרות הכל? אולי האושר הוא לא יעד אלא הדרך עצמה?

מה אתם חושבים? האם גם אתם מרגישים שהאושר בארץ הוא מאבק יומיומי או שיש בו קסם מיוחד שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר?