בין הפטיש לסדן: סיפורו של אלכסנדר

"אתה באמת חושב שזה רעיון טוב?" שאלה אותי רחל, אשתי, כשאמרתי לה שאמא שלי עומדת להגיע לביקור. היא החזיקה את התינוקת שלנו, מרים, בידיים רועדות. היה לה מבט בעיניים שלא הכרתי – תערובת של פחד, עייפות וזעם כבוש. "היא לא התקשרה אפילו לשאול מה שלומנו מאז הלידה!"

"רחל, היא אמא שלי," לחשתי, מנסה להרגיע גם את עצמי. "היא רוצה לראות את מרים. היא מתרגשת. אולי… אולי זה יעזור לה להרגיש חלק מהמשפחה."

"היא אף פעם לא רצתה להיות חלק מהמשפחה שלנו," רחל ירקה את המילים. "היא תמיד רצתה רק אותך."

לא עניתי. ידעתי שהיא צודקת, אבל מה כבר יכולתי לעשות? מאז שאבי נפטר, אמא – אסתר – הפכה אותי למרכז עולמה. כל שבת הייתי נוסע אליה לבת ים, אוכל איתה דגים חריפים ומקשיב לסיפורים על ילדותה בפולין ועל איך שרדה את כל מה שקרה שם. אבל מאז שמרים נולדה, לא מצאתי זמן אפילו לטלפן אליה כמו שצריך.

כשאסתר נכנסה לביתנו בגבעתיים, היא הביאה איתה ריח של בושם ישן ושל געגועים. היא חייכה חיוך גדול, אבל עיניה סרקו את הדירה כאילו מחפשות פגמים. "נו, סוף סוף אני רואה את הנכדה שלי!" קראה בקול רם מדי.

רחל חייכה חיוך מאולץ והגישה לה את מרים. אסתר לקחה אותה בידיים מגושמות, התבוננה בה מקרוב ואז אמרה: "היא דומה לך, אלכסנדר. ברוך השם שלא ירשה את האף של אמא שלה."

הרגשתי איך הדם עולה לי לראש. רחל החזירה לה מבט קר: "מרים יפה כמו שהיא."

אסתר התיישבה על הספה והתחילה לשאול שאלות: "את מניקה? למה היא כל כך קטנה? בטח את לא אוכלת מספיק טוב. אצלנו בפולין היו נותנים לנשים אחרי לידה מרק עוף כל יום…"

רחל שתקה, ואני ניסיתי לשנות נושא: "אמא, אולי תספרי לרחל על הילדות שלך?"

"מה יש לספר?" נאנחה אסתר. "לא היה לנו כלום. רק משפחה. זה הכי חשוב – משפחה!"

בערב, אחרי שאסתר הלכה לישון בחדר האורחים, רחל פרצה בבכי חרישי במקלחת. עמדתי מחוץ לדלת ולא ידעתי אם להיכנס או לברוח. בסוף נכנסתי.

"אני לא יכולה יותר," היא לחשה. "אני מרגישה כאילו אני לא קיימת כשאמא שלך פה. היא לא רואה אותי בכלל. רק אותך ואת מרים."

"רחל… היא פשוט… ככה היא," גמגמתי.

"ואתה? אתה ככה? אתה איתי בכלל? או שאתה עדיין הילד הקטן של אמא שלך?"

לא ידעתי מה לענות.

למחרת בבוקר, אסתר התעוררה מוקדם והתחילה לסדר את המטבח. היא פתחה את הארונות, העירה הערות על הסדר ועל סוגי האוכל שאנחנו קונים: "מה זה כל הטופו הזה? למה אין דגים? איך תגדלו ילדה בריאה ככה?"

רחל ניסתה להתעלם ממנה, אבל כשהגיעה ההערה על כך שמרים בוכה כי "כנראה אין לה מספיק חלב", היא התפוצצה: "די! זה הבית שלי! אני יודעת מה טוב לילדה שלי!"

אסתר נעמדה מולה, ידיה על מותניה: "את חושבת שאת יודעת הכול? אני גידלתי שלושה ילדים לבד! איפה הכרת קשיים כאלה בכלל?"

"אני לא חייבת לעבור שואה כדי לדעת מה טוב לבת שלי!" רחל צעקה.

הרגשתי איך הכול מתפרק לי מול העיניים.

"די! מספיק שתיכן!" צעקתי פתאום בקול שלא הכרתי בעצמי.

שתיהן השתתקו והסתכלו עליי כאילו אני הזר היחיד בחדר.

אסתר הסתובבה ויצאה מהמטבח בלי לומר מילה.

רחל התיישבה על הרצפה והתחילה לבכות שוב.

באותו לילה לא הצלחתי להירדם. שמעתי את אמא שלי מתפללת חרישית בחדר האורחים – שמע ישראל, תפילה של געגוע ושל כאב. שמעתי גם את רחל מתייפחת בשקט בחדר השינה.

בבוקר אסתר הודיעה שהיא חוזרת לבת ים: "לא רוצה להפריע לכם יותר. כנראה שאני כבר לא שייכת לפה." היא לקחה את התיק שלה ויצאה בלי לחבק אותי או את מרים.

רחל חיבקה אותי חזק ואמרה: "אני מצטערת שזה נגמר ככה." אבל ידעתי שהיא לא באמת מצטערת – היא רק רוצה שקט.

עברו שבועות עד שאמא הסכימה לדבר איתי שוב בטלפון. כל שיחה הייתה קצרה ומרירה: "אתה בחרת צד, אלכסנדר. אל תשכח מי גידל אותך." רחל מצידה ניסתה להחזיר את השגרה לביתנו, אבל משהו נשבר בינינו – איזו תמימות שאי אפשר להחזיר.

בלילות הייתי יושב במרפסת ומסתכל על האורות של תל אביב מרחוק, תוהה אם עשיתי את הדבר הנכון. האם אפשר בכלל להיות בן טוב ובעל טוב בו זמנית? האם יש דרך לגשר בין שתי נשים שכל אחת מהן דורשת ממני להיות מישהו אחר?

לפעמים אני חושב שאולי טעיתי כשהזמנתי את אמא לבוא לראות את מרים כל כך מהר אחרי הלידה. אולי הייתי צריך להגן יותר על רחל – או אולי דווקא על אמא שלי, שנשארה לבד בעולם זר ומפחיד.

אבל איך אפשר לבחור בין שתי אהבות כאלה?

אולי אתם יודעים – האם אפשר באמת לרצות את כולם? או שבסוף תמיד מישהו נשאר פגוע?