כוכבים מעלינו: זיכרון על סבתא אסתר וסבתא רחל

"אתה לא מבין, יונתן! היא שוב התקשרה אליי באמצע הלילה!" צעקה אמא מהמטבח, בעוד אני עומד בכניסה, נושא את תיק הגב שלי כאילו הוא מגן מפני כל הדרמה שמתחוללת בביתנו הקטן בבת ים. "סבתא רחל פשוט דואגת," ניסיתי להרגיע, אבל ידעתי שזה לא יעזור. מאז שסבא יעקב נפטר, סבתא רחל הפכה להיות צל שמלווה אותנו – מתקשרת, בוכה, מתלוננת על הבדידות. אמא שלי, מרים, תמיד אמרה שהיא לא מבינה איך אפשר להיות כל כך תלותית.

אבל באותו ערב חורפי, משהו השתנה. מצאתי במגירה של אמא מכתב ישן, כתוב בכתב יד צפוף. "לא לפתוח," היה כתוב עליו, אבל כמובן שפתחתי. המכתב היה מסבתא אסתר – אמא של אמא – לאמא עצמה. היא כתבה שם על אהבה אסורה, על בחירה שנעשתה לפני עשרות שנים, ועל סוד שאסור שיתגלה לעולם. הלב שלי דפק בחוזקה. האם כל מה שידעתי על המשפחה שלי היה שקר?

החלטתי ללכת לסבתא אסתר. היא גרה ברחוב הראשי של בת ים, בדירה קטנה ומלאת ספרים ישנים וריח של תה נענע. דפקתי בדלת והיא פתחה לי בחיוך עייף. "יונתן שלי, מה קרה? אתה נראה כמו מי שראה רוח רפאים."

"סבתא… אני צריך לשאול אותך משהו." הושטתי לה את המכתב. היא החווירה לרגע, ואז חייכה חיוך עצוב. "ידעתי שיום אחד תמצא את זה. שב, ילד שלי. הגיע הזמן שתדע את האמת."

ישבנו במרפסת הקטנה שלה, השמש כבר שקעה והרחוב היה שקט. "כשהייתי צעירה," התחילה לספר בקול רועד, "אהבתי מישהו שלא היה אמור להיות שלי. קראו לו יצחק. הוא היה בן למשפחה דתית מאוד, ואני… הייתי ילדה של קיבוץ. נפגשנו בסתר, כתבנו מכתבים. בסוף נפרדנו כי המשפחות לא הסכימו." היא עצרה רגע, לוגמת מהתה. "אבל יצחק נשאר בלב שלי תמיד. אפילו כשנישאתי לסבא שלך, שמעון."

"אז למה כתבת לאמא שאני צריכה לדעת את זה?" שאלתי.

"כי רציתי שתבין – החיים הם לא שחור ולבן. גם כשאתה בוחר בדרך אחת, הלב שלך לפעמים נשאר במקום אחר."

חזרתי הביתה מבולבל. למחרת הלכתי לבקר את סבתא רחל. היא גרה בקומה רביעית בלי מעלית, וכל פעם שהייתי עולה אליה הרגשתי שאני מטפס על הר. היא חיכתה לי עם עוגיות קינמון וסיפרה לי שוב על הילדות שלה בפולין, על הבריחה מהנאצים, על השנים הראשונות בארץ כשהיה להם רק מזרן אחד לכל המשפחה.

"יונתן'לה," היא אמרה פתאום בקול שקט, "אתה יודע למה אני מתקשרת כל כך הרבה? כי אני מפחדת להישאר לבד עם הזיכרונות שלי." היא החזיקה לי את היד בחוזקה. "כל החיים שלי ניסיתי להיות חזקה בשביל כולם – בשביל אבא שלך, בשביל הדודים שלך… אבל לפעמים גם אני נשברת."

באותו רגע הבנתי – שתי הסבתות שלי שונות כל כך: אסתר מלאת הסודות והגעגועים למה שלא היה לה, ורחל שמנסה להחזיק את המשפחה יחד למרות כל הכאב והפחדים. שתיהן אהבו אותי בדרכן.

בערב ישבנו כולנו סביב שולחן השבת – אמא, אבא, אני ואחותי תמר. אמא נראתה עייפה במיוחד. "אני לא יודעת איך להתמודד עם שתיהן," לחשה לי כשפיניתי את הצלחות למטבח. "כל אחת מושכת אותי לכיוון אחר."

"אולי הן פשוט צריכות לדעת שאת אוהבת אותן כמו שהן," אמרתי בשקט.

בלילה ההוא חלמתי שאני הולך ברחוב חשוך ובשמים מעליי נוצצים שני כוכבים – אחד בהיר ואחד עמום יותר. שניהם מאירים לי את הדרך, כל אחד בדרכו.

עברו שבועות. יום אחד קיבלנו טלפון מבית החולים – סבתא אסתר התמוטטה ברחוב והובהלה למיון. רצנו לשם כולנו, הלב שלי דופק כמו משוגע. במסדרון הארוך ראיתי את אמא מחבקת את סבתא רחל – לראשונה מזה שנים.

כשנכנסנו לחדר של סבתא אסתר היא חייכה אליי חלש: "אל תפחד מהעבר שלך, יונתן. הוא חלק ממך בדיוק כמו העתיד שלך." אמא בכתה בשקט ליד המיטה.

סבתא אסתר נפטרה באותו לילה. בלוויה עמדנו כולנו יחד – גם סבתא רחל, מחזיקה לי את היד חזק חזק.

בחודשים שאחרי המוות שלה הרגשתי שהמשפחה שלנו השתנתה – נהיינו קרובים יותר, פתוחים יותר לדבר על רגשות ופחדים. אפילו אמא התחילה לבקר את סבתא רחל יותר, להביא לה עוגות ולשבת איתה לשיחות ארוכות.

לפעמים אני חושב על המכתב ההוא – האם הייתי צריך לקרוא אותו? האם עדיף היה להישאר באי-ידיעה? אבל אז אני נזכר בשני הכוכבים שראיתי בחלום – כל אחד מהם האיר לי משהו אחר בלב.

ועכשיו אני שואל אתכם: האם באמת אפשר לאהוב שתי סבתות שונות כל כך באותה מידה? ומה הייתם עושים לו גיליתם סוד משפחתי כזה? אשמח לשמוע מה דעתכם.