החוט הבלתי נראה: חברות שנבחנת באימהות

"רבקה, את שומעת אותי בכלל?" שאלתי בקול רועד, כשעוד טיפה של קפה נשפכה לי על המכנסיים. היא ישבה מולי בבית הקפה הקטן ברחוב אבן גבירול, עיניה תקועות במסך הטלפון. שמעתי את הבכי של התינוק שלה מהשיחה בווידאו עם בעלה, יעקב. "רק רגע, מרים," היא לחשה, "אני חייבת לבדוק אם דניאל נרדם."

הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ. פעם, לפני שנה, היינו נפגשות כאן כל שבוע, מדברות שעות על הכל – על העבודה שלי במשרד עורכי הדין, על החלומות שלה להיות סופרת, על הגברים שהיו לנו ועל אלו שחלמנו שיהיו. עכשיו, כל שיחה הפכה למאבק: אני מנסה להחזיק אותה איתי, והיא נמשכת אל עולמה החדש, עולם שבו אני כמעט לא קיימת.

"רבקה, אני פה," ניסיתי שוב, הפעם בלחש. היא הרימה אליי מבט עייף. "סליחה, מרים. פשוט… אני לא מצליחה להתרכז. דניאל לא ישן בלילה, יעקב עובד שעות מטורפות, ואני מרגישה שאני טובעת."

הושטתי לה יד. "אני פה בשבילך. אבל את גם צריכה להיות פה בשבילי. את זוכרת איך היינו פעם?"

היא חייכה חיוך עקום. "אני זוכרת הכל. אבל אני לא אותה רבקה."

באותו רגע הבנתי – משהו נשבר בינינו. לא בגללי, לא בגללה. החיים פשוט לקחו אותנו למקומות שונים.

בערב חזרתי לדירה שלי ברמת גן. הדלקתי את האור במטבח, פתחתי בקבוק יין וזפזפתי בין ערוצי הטלוויזיה. הטלפון שכב דומם על השולחן. פעם היינו שולחות זו לזו עשרות הודעות ביום – בדיחות פרטיות, תמונות של חתולים ברחוב, תכניות לסוף השבוע. עכשיו – שקט.

אמא שלי התקשרה. "מרים'לה, מה שלומך?"

"בסדר," שיקרתי.

"את נראית לי עצובה. שוב רבקה?"

"היא פשוט… נעלמה לי. מאז שהיא ילדה, אני מרגישה שאני לא חשובה לה יותר."

"אל תשפטי אותה בחומרה," אמרה אמא ברוך. "אימהות משנה הכל. גם אני הייתי ככה כשהיית קטנה."

"אבל למה זה חייב לבוא על חשבון החברות שלנו? למה היא לא יכולה למצוא זמן בשבילי?"

"כי לפעמים אין זמן אפילו לעצמך," ענתה אמא בשקט.

בלילה חלמתי שאני ורבקה שוב בים, כמו פעם – צוחקות, רצות על החול, בלי דאגות. התעוררתי עם דמעות בעיניים.

עברו שבועיים עד שהעזתי להתקשר שוב. רבקה ענתה אחרי הצלצול השלישי.

"מרים! איזה כיף לשמוע אותך!"

"רציתי לדעת אם את רוצה לבוא איתי לסרט ביום חמישי. מציגים את הסרט החדש של רונית אלקבץ בסינמטק."

היא שתקה רגע ארוך מדי.

"אני לא יכולה… יעקב במשמרת לילה ואין מי שישמור על דניאל. אולי תבואי אליי? נעשה ערב פיג'מות כמו פעם?"

הסכמתי, למרות שידעתי שזה לא יהיה אותו דבר.

הגעתי אליה עם בקבוק יין ועוגת גבינה מהמאפייה ליד הבית שלי. רבקה פתחה לי את הדלת בפיג'מה מוכתמת בחלב אם, עיניה טרוטות.

"סליחה על הבלגן," היא אמרה במבוכה.

"עזבי שטויות," חייכתי וניסיתי להסתיר את האכזבה.

ישבנו בסלון בין ערימות צעצועים ובגדים קטנים. דניאל בכה כל חצי שעה, רבקה קמה אליו שוב ושוב, ואני ישבתי לבד מול הטלוויזיה הדולקת בלי קול.

"מרים," היא אמרה פתאום בשקט, "אני יודעת שזה קשה לך. גם לי קשה. אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי – ואתך ביחד איתי."

"אז למה את לא נלחמת עלינו? למה את נותנת לזה לקרות?"

היא פרצה בבכי חרישי. "אני לא יודעת איך להחזיק הכל יחד. אני מפחדת שאם אנסה להיות גם חברה טובה וגם אמא טובה – אפסיד בשני הדברים."

ישבתי לידה וחיבקתי אותה חזק.

"את לא לבד," לחשתי לה.

עברו עוד חודשים כאלה – מפגשים חטופים בין הנקות לבכי תינוקות, שיחות טלפון שנקטעו באמצע בגלל חיתול או טנטרום של דניאל. לפעמים כעסתי עליה – על זה שהיא לא נלחמת מספיק בשבילנו, על זה שהיא בחרה להיות אמא לפני שהיא בחרה להיות חברה שלי.

אבל אז ראיתי אותה יום אחד בגינה הציבורית ליד הבית שלי – יושבת על הספסל עם עיניים אדומות מעייפות, מחזיקה את דניאל ביד אחת ומנסה לענות למיילים מהעבודה ביד השנייה. ראיתי איך כל העולם שלה מתכווץ סביב הילד הזה – ואיך היא כמעט נעלמת בתוכו.

ניגשתי אליה בלי לחשוב.

"רבקה," אמרתי בעדינות, "אני מצטערת שהייתי קשה איתך. אני פשוט מתגעגעת אלייך." היא הביטה בי בעיניים מלאות דמעות וחייכה חיוך קטן.

"גם אני מתגעגעת אליי," היא לחשה.

מאותו יום החלטנו לנסות משהו חדש – להיפגש פעם בשבועיים, אפילו רק לשעה קצרה בבית קפה או בגינה, בלי טלפונים ובלי תינוקות (אם אפשר). לפעמים זה הצליח ולפעמים לא – אבל לפחות ניסינו.

לאט לאט למדתי לקבל את רבקה החדשה – האמא המותשת והמבולבלת, שלא תמיד זוכרת לשלוח הודעה או להתעניין בשלומי, אבל עדיין אוהבת אותי בדרכה השקטה והחדשה.

וגם היא למדה לקבל אותי – החברה שעדיין זקוקה לה, שמפחדת להישאר לבד בעולם שבו כולם מתחתנים ומביאים ילדים ורק היא נשארת מאחור.

יש ימים שאני עדיין כועסת עליה – ויש ימים שאני גאה בה על הכוחות שלה ועל הדרך שהיא מוצאת להיות גם אמא וגם חברה.

אולי החברות שלנו כבר לא תהיה כמו פעם – אולי היא תהיה אחרת, עדינה יותר, שברירית יותר, אבל עדיין אמיתית.

לפעמים אני שואלת את עצמי: האם אפשר לשמור על חברות אמיצה גם כשהחיים לוקחים אותנו למקומות כל כך שונים? האם יש חוט בלתי נראה שמחזיק אותנו יחד למרות הכל?