מגורשת מחיי: "את לא אמא, את קללה" – נפילתי ומאבקי על בני

"את לא אמא, את קללה!" הצעקה של יונתן הדהדה באוזניי שוב ושוב, גם כשעמדתי מחוץ לדלת הדירה שלנו ברחוב רמב"ן בירושלים, עם מזוודה אחת ביד ודמעות שמסרבות להפסיק. לא היה לי לאן ללכת. השעה הייתה כמעט חצות, הרחוב היה שקט, ורק אני – אישה בת שלושים ושש, אמא לילד בן שבע – עמדתי שם, מגורשת מחיי.

"יונתן, תן לי לפחות לראות את דניאל! הוא צריך אותי!" התחננתי דרך הדלת הסגורה. שמעתי אותו בוכה בפנים, אבל יונתן רק צעק: "את אשמה! מאז שהוא חלה – הכול בגללך! לכי מפה!"

הייתי בטוחה שזה סיוט. רק לפני שבוע עוד ישבנו יחד סביב השולחן בשבת, שרנו זמירות עם דניאל, צחקנו. ואז דניאל התחיל להרגיש לא טוב – חום גבוה, כאבים. הרופאים בבית החולים הדסה לא ידעו מה יש לו. יונתן התחיל להתרחק ממני, לחשוד בי. "מה עשית לו? מה את מסתירה?" שאל בלילות. לא ידעתי מה לענות.

אמא שלי, רבקה, לא ענתה לטלפון. היא תמיד אמרה שיונתן הוא חתן למופת ושהבעיה בי – שאני לא מספיק חזקה, לא מספיק מסורה. אחי, אליעזר, שלח לי הודעה אחת: "אולי באמת עדיף שתתני ליונתן לגדל את דניאל."

מצאתי את עצמי ישנה על ספסל בגינה הציבורית ליד בית הכנסת הגדול. כל הלילה חשבתי על דניאל – איך הוא בוכה בלילות, איך הוא מחבק אותי כשהוא מפחד מסופות רעמים. עכשיו אני לא שם בשבילו.

בבוקר הלכתי לעמותת "יד לאישה". סיפרתי לעובדת הסוציאלית, אסתר, מה קרה. היא הביטה בי בעיניים טובות ואמרה: "את לא לבד. יש לך זכויות. את אמא שלו." אבל כשהתקשרו לבית הספר של דניאל, המנהלת, שירה, אמרה: "יונתן ביקש שלא תבואי. הוא טוען שאת מסוכנת לדניאל."

כל העיר ידעה – השכנות בבניין לחשו מאחורי הגב שלי: "שמעת? היא עשתה משהו לילד שלה." אפילו במכולת של מרדכי הפסיקו לברך אותי לשלום.

בלילות הייתי מתקשרת ליונתן שוב ושוב. לפעמים ענה וצרח: "אם תתקרבי לבית – אני מתקשר למשטרה!" לפעמים פשוט ניתק.

עברו שבועות. דניאל עדיין חולה. יונתן לקח אותו לרופאים פרטיים, לרבנים שמברכים אותו במים קדושים. אני רק רציתי לחבק אותו.

אסתר עזרה לי להגיש בקשה לבית המשפט למשפחה לראות את דניאל. בדיון הראשון יונתן הגיע עם עורך דין יקר – עידו לוי – שטען שאני לא יציבה נפשית ושאני מסוכנת לילד שלי. ישבתי שם מול השופטת, מרים כהן, והרגשתי שכל העולם נגדי.

"גברת פרידמן," פנתה אליי השופטת בקולה הקריר, "האם יש לך הוכחות שאת יכולה לטפל בדניאל?"

"אני אמא שלו," לחשתי. "אני אוהבת אותו יותר מכל דבר בעולם."

יונתן הביט בי בזעם: "היא קללה על הבית הזה! מאז שהיא נכנסה לחיי – הכול התפרק!"

יצאתי מהאולם ורעדתי כולי. אסתר חיבקה אותי: "אל תוותרי. זה תהליך ארוך." אבל איך אפשר להילחם כשכולם מאמינים לשקרים?

בערבים הייתי הולכת ליד הבית שלנו, מסתכלת על האור בחדר של דניאל. לפעמים ראיתי אותו מציץ מהחלון ומנופף לי ביד קטנה ועצובה. פעם אחת אפילו הצלחתי לדבר איתו בטלפון:

"אמא? מתי תחזרי? אבא אומר שאת לא רוצה לראות אותי…"

"דניאל שלי, אני אוהבת אותך כל כך! אני נלחמת בשבילך! אתה מאמין לי?"

"אני מתגעגע אלייך…"

הלב שלי נשבר שוב ושוב.

בינתיים מצאתי עבודה זמנית בסופרמרקט של שלמה בשוק מחנה יהודה. הייתי מסדרת ירקות ומקשיבה לשיחות של הלקוחות – כולם מדברים על יוקר המחיה, על הפקקים בעיר, על הפחדים שלהם מהמצב הביטחוני. אף אחד לא ידע שאני נלחמת על החיים שלי.

יום אחד פגשתי את שרה, חברה מהעבר שלא ראיתי שנים. היא שמעה מה קרה ובכתה איתי באמצע הרחוב.

"אל תאמיני להם," אמרה לי. "את אמא אמיצה. תמשיכי להילחם."

עברו חודשים של דיונים משפטיים, בדיקות פסיכולוגיות והשפלות אין-ספור מצד המשפחה של יונתן – חמותי אסתר הייתה מתקשרת אליי ומקללת: "את הרסת לנו את המשפחה!"

אבל לא ויתרתי.

יום אחד קיבלתי טלפון מאסתר העובדת הסוציאלית: "השופטת החליטה שתוכלי לראות את דניאל פעם בשבוע במרכז קשר."

הלב שלי דפק בחוזקה.

בפגישה הראשונה במרכז הקשר ישבתי בחדר קטן עם צעצועים ישנים וקירות מתקלפים. דניאל נכנס עם מבט מבולבל בעיניים.

"אמא? זה באמת את?"

חיבקתי אותו חזק ולא שחררתי.

"אני כאן, דניאל שלי. תמיד אהיה כאן בשבילך."

הוא בכה בשקט לתוך החולצה שלי.

בדרך חזרה הביתה הרגשתי לראשונה תקווה קטנה בלב.

אבל המאבק רחוק מלהסתיים – יונתן ממשיך להילחם בי בבית המשפט, המשפחה שלי עדיין לא מדברת איתי, והסטיגמה ברחוב לא נעלמת.

לפעמים אני שואלת את עצמי בלילות: איך יכול להיות שבמדינה שלנו אמא יכולה להישאר בלי ילדיה רק בגלל שמישהו החליט להאשים אותה? למה כל כך קל להאמין לשקרים ולשכוח את האמת?

אני יודעת דבר אחד – אני לא אפסיק להילחם על דניאל לעולם.

ואולי אתם יכולים לענות לי: האם צדק הוא רק מילה יפה בישראל שלנו? האם מישהו אי פעם יאמין שוב לאמא שנפלה?