האם מותר לי להרגיש בודד?

"דניאל, אתה יודע שאשתך לא מעריכה אותך כמו שמגיע לך?" יעל שאלה אותי בקול שקט, כמעט לוחש, בזמן שעמדנו ליד מכונת הקפה במשרד. לרגע הרגשתי כאילו מישהו שפך עליי מים קרים. הסתכלתי עליה, מופתע, מנסה להבין אם שמעתי נכון. יעל חדשה אצלנו, רק חודשיים במשרד, אבל כבר הספיקה להכיר את כולם – וגם אותי, כנראה יותר מדי טוב.

"מה זאת אומרת?" שאלתי, מנסה להסתיר את המבוכה. היא חייכה חיוך קטן, כזה שמבין יותר ממה שהוא אומר. "פשוט… אתה תמיד נשאר מאוחר, עובד קשה, ואף פעם לא שמעתי אותך מדבר על משהו טוב שאורית עשתה בשבילך. אתה לא חושב שמגיע לך יותר?"

המשפט הזה ליווה אותי כל היום. ניסיתי להתרכז בדוחות, במספרים, אבל הראש שלי ברח שוב ושוב לשיחה ההיא. אולי היא צודקת? אורית ואני כבר שנים יחד, ויש לנו שני ילדים מתוקים – נועה בת שמונה ויונתן בן חמש – אבל משהו בינינו נשחק. היא חוזרת מהעבודה עייפה, אני עייף, ובערב כל אחד עם הטלפון שלו. לפעמים אני מרגיש כמו שותף לדירה, לא כמו בעל.

בערב, כשחזרתי הביתה, אורית הייתה עסוקה בלסדר את הילקוט של נועה. "הכול בסדר?" שאלתי אותה. היא הנהנה בלי להסתכל עליי. "כן, פשוט עייפה. תוכל להוציא את הזבל?" שוב אותה שגרה. לא חיבוק, לא שאלה איך עבר היום שלי.

למחרת יעל ניגשה אליי שוב. "רוצה לצאת להליכה אחרי העבודה? יש אחלה מסלול בפארק הירקון." לרגע היססתי. זה לא משהו שאני עושה בדרך כלל – בטח לא עם קולגה חדשה – אבל משהו בי רצה לשבור את השגרה. "בסדר," אמרתי לבסוף.

הלכנו יחד בפארק, דיברנו על הכול – על העבודה, על הילדים שלה (יש לה תאומות בנות שש), על תל אביב ועל החיים עצמם. היא סיפרה לי איך התגרשה לפני שנתיים כי הרגישה בלתי נראית בבית. "אני לא מאחלת את זה לאף אחד," היא אמרה בשקט, "אבל לפעמים עדיף להיות לבד מאשר לבד בתוך זוגיות."

המילים שלה הדהדו בי. האם גם אני לבד בתוך הזוגיות שלי? כשהגעתי הביתה באותו ערב, אורית כבר ישנה בסלון מול הטלוויזיה. התיישבתי לידה בשקט וחשבתי – מתי הפסקנו לדבר? מתי הפסקנו לגעת?

בימים שאחרי ההליכה ההיא יעל התחילה לשלוח לי הודעות קטנות – "איך עובר היום?", "ראיתי משהו שיזכיר לך את הבדיחה שסיפרת אתמול". פתאום הרגשתי שמישהו רואה אותי. התחלתי לחכות להודעות שלה יותר משהייתי מחכה לראות את אורית בערב.

יום שישי הגיע. הילדים אצל ההורים של אורית, ואני והיא לבד בבית. חשבתי שזו הזדמנות לדבר איתה באמת. "אורית, את מרגישה שאנחנו התרחקנו?" שאלתי בזהירות.

היא הסתכלה עליי בעיניים עייפות. "אני יודעת שכן," היא אמרה בשקט. "אבל אין לי כוח להילחם בזה יותר. כל אחד עסוק בעצמו. אולי זה מה שיש לנו עכשיו."

הלב שלי נשבר קצת באותו רגע. רציתי לצעוק עליה שתילחם בשבילנו, שתזכור איך היינו פעם – אבל במקום זה רק שתקתי.

במוצאי שבת יעל שלחה לי הודעה: "רוצה להיפגש לקפה מחר בערב?"

ידעתי שזה מסוכן – ידעתי שזה עלול לסבך אותי – אבל כתבתי לה: "כן".

בערב נפגשנו בבית קפה קטן ליד הים. יעל הייתה יפה מתמיד, לבושה פשוט אבל עם חיוך גדול בעיניים. דיברנו שעות – על פחדים, על חלומות שלא הגשמנו, על מה שמכאיב לנו באמת.

"אתה יודע," היא אמרה לי פתאום, "לפעמים צריך לבחור בעצמך כדי לשרוד." הסתכלתי עליה וידעתי שהיא צודקת – אבל גם ידעתי שיש לי משפחה בבית.

כשחזרתי הביתה אורית כבר ישנה. נכנסתי למיטה בשקט והבטחתי לעצמי שמחר אדבר איתה באמת.

למחרת בבוקר הכנתי לה קפה והשארתי פתק: "אני אוהב אותך ורוצה שננסה שוב." כשחזרתי בערב מצאתי פתק ממנה: "גם אני רוצה לנסות." התיישבנו יחד בסלון ודיברנו עד אמצע הלילה – בכינו, צחקנו, נזכרנו למה בחרנו זה בזו מלכתחילה.

יעל המשיכה לעבוד איתי, אבל שמרנו על מרחק בריא. לפעמים אני חושב עליה ותוהה מה היה קורה אם הייתי בוחר אחרת – אבל אני יודע שבחרתי נכון.

תגידו לי אתם – האם מותר לנו להרגיש בודדים גם כשאנחנו בתוך זוגיות? האם זה אנושי לרצות שמישהו יראה אותנו באמת?