תמיד רציתי להיות כמו אחי – עד שהכל התהפך

"אתה אף פעם לא מבין אותי!" צעקתי על אמא, הדמעות חונקות לי את הגרון. היא עמדה מולי במטבח הקטן שלנו, הידיים שלה רועדות, מחזיקה את הסיר כאילו הוא הדבר היחיד שמחזיק אותה יציבה. יונתן, אחי הגדול, ישב בפינת השולחן, שותק, עיניו נעוצות בצלחת כאילו היא תציל אותו מהסערה.

"דוד, מספיק!" היא אמרה בקול עייף, כזה ששמעתי יותר מדי פעמים מאז שאני זוכר את עצמי. "אני עושה כל מה שאני יכולה בשבילכם. למה אתה לא יכול להבין?"

אבל איך אפשר להבין? כל החיים שלי הרגשתי שאני חי בצל של יונתן. הוא תמיד היה המוצלח, זה שמביא ציונים טובים, זה שכולם במושב אוהבים. אפילו כשהיינו קטנים, סבתא הייתה אומרת: "יונתן כזה ילד טוב, איזה נחת הוא עושה לאמא שלו." ואני? אני הייתי הילד הבעייתי. זה שמתחמק מהשיעורים, זה שמתחצף למורים, זה שתמיד מחפש תשומת לב.

אמא נכנסה להריון בגיל שמונה־עשרה. אבא עזב אותנו ברגע ששמע על זה – הוא רצה מסיבות, לא משפחה. סבא וסבתא מצד אמא היו בהלם. במושב קטן בדרום, ילדה בלי בעל? זה היה בושה. הם כמעט זרקו אותה מהבית. בסוף היא נשארה, אבל כל מבט של השכנים היה כמו סכין.

יונתן נולד ראשון. אני באתי שנתיים אחריו. תמיד הרגשתי שהוא קיבל את כל האהבה, ואני רק את השאריות. אולי בגלל זה תמיד ניסיתי להוכיח את עצמי – אבל אף פעם לא הצלחתי באמת.

"יונתן, תגיד משהו," ביקשתי ממנו באותו ערב. "תגיד לה שגם אתה לפעמים מרגיש שהיא לא רואה אותנו."

הוא הרים אליי מבט עייף. "דוד, תעזוב. אמא עובדת קשה בשביל שנוכל לחיות פה בכלל."

"ברור שאתה תגיד את זה," לחשתי בזעם. "אתה תמיד בצד שלה."

הוא קם ויצא מהבית בלי לומר מילה.

בלילה ההוא לא הצלחתי להירדם. שמעתי את אמא בוכה בשקט בסלון. רציתי לקום ולחבק אותה, אבל משהו בי התעקש להישאר במיטה. למה תמיד אני צריך להיות זה שמוותר?

למחרת בבית הספר שוב הסתבכתי בצרות – הפעם בגלל קטטה עם עומרי מהמושב השכן. המנהל התקשר לאמא. היא הגיעה באמצע יום עבודה, עייפה ומבולבלת.

"דוד, למה אתה עושה לי את זה?" היא שאלה בדרך חזרה הביתה.

"אני לא יודע," עניתי בשקט.

"אתה לא יודע או שאתה לא רוצה לדעת?"

שתקתי.

בערב יונתן חזר מאוחר. שמעתי אותו מדבר בטלפון עם מישהו – קול של גבר מבוגר שלא הכרתי.

"כן, אני יודע… אני מבין… אני אחשוב על זה," הוא אמר בלחש.

משהו בו השתנה בזמן האחרון – נהיה סגור יותר, עצבני יותר. פעם היינו מדברים שעות בלילה על הכל: על החלומות שלנו, על איך נברח יום אחד מהמושב הזה לתל אביב או אפילו לחו"ל. עכשיו הוא בקושי מסתכל עליי.

עברו שבועות. יום אחד מצאתי מכתב בתיק של יונתן – מכתב מאבא שלנו. הלב שלי דפק כמו משוגע כשקראתי אותו:

"יונתן היקר,
אני יודע שלא הייתי שם בשבילך ובשביל דוד. עשיתי טעויות שאני מתחרט עליהן כל יום. אני רוצה לפגוש אותך, לדבר איתך כמו אבא ובן. אם תסכים – תתקשר אליי למספר הזה…"

לא ידעתי מה לעשות. למה יונתן לא סיפר לי? למה הוא מדבר עם אבא מאחורי הגב שלי?

בערב התפרצתי עליו: "אתה מדבר עם אבא? למה לא אמרת לי כלום?"

הוא נבהל לרגע, ואז פניו התקדרו. "זה לא עניינך."

"איך זה לא ענייני? הוא גם האבא שלי!"

"אתה לא מבין כלום!" הוא צעק פתאום. "אתה תמיד חושב שרק לך קשה! אתה יודע מה? אולי תנסה פעם אחת להסתכל על מישהו אחר חוץ מעצמך!"

נפגעתי עד עמקי נשמתי. רציתי לצעוק עליו בחזרה, אבל במקום זה ברחתי החוצה ורצתי לשדה מאחורי הבית עד שנפלתי על האדמה ובכיתי כמו ילד קטן.

ימים עברו בלי שדיברנו כמעט בכלל. אמא ניסתה לפשר בינינו, אבל גם היא הייתה מותשת מהעבודה ומהחיים.

יום אחד יונתן הודיע שהוא נוסע לתל אביב לפגוש את אבא. הוא לא ביקש רשות – רק הודיע.

"אני בא איתך," אמרתי.

"לא," הוא ענה בקור.

"אתה לא יכול להחליט עליי!"

"אני כן יכול – כי אני האח הגדול שלך ואני שומר עליך מאז שנולדת!"

המילים שלו פגעו בי כמו אגרוף בבטן.

הוא נסע לבד.

ישבתי עם אמא במרפסת בערב ההוא. היא נראתה קטנה ושבורה.

"אני מצטערת על הכל," היא אמרה פתאום.

"על מה יש לך להצטער? את עשית הכל לבד…"

"אולי טעיתי שלא סיפרתי לכם יותר על אבא שלכם… אולי טעיתי שלא נתתי לכם לבחור אם לפגוש אותו או לא… פשוט פחדתי שתיפגעו כמוני."

שתקנו הרבה זמן.

יונתן חזר רק אחרי יומיים. הוא נראה שונה – עייף, עצוב, אבל גם רגוע יותר.

"איך היה?" שאלתי בזהירות.

"לא כמו שחשבתי," הוא ענה בשקט.

"אתה כועס עליו?"

"אני כועס על כולם… אבל בעיקר על עצמי שהאמנתי שיום אחד הוא יחזור ויהיה אבא אמיתי." הוא הביט בי בעיניים אדומות מדמעות שלא ירדו.

פתאום הבנתי – כל השנים קינאתי בו כי חשבתי שהוא קיבל הכל בקלות, אבל בעצם הוא סחב על הגב שלו משקל שאני אפילו לא דמיינתי.

בלילה ההוא נכנסתי לחדר שלו בפעם הראשונה מזה חודשים.

"יונתן… אפשר לשבת לידך?"

הוא הנהן בשקט.

ישבנו יחד בחושך, שני אחים שלא יודעים איך להתחיל לתקן את מה שנשבר ביניהם ובמשפחה שלנו.

אני חושב על כל השנים האלה – איך רציתי להיות כמוהו, איך קינאתי בו בלי להבין מה באמת עובר עליו. אולי הגיע הזמן להפסיק לרצות להיות מישהו אחר ולהתחיל להבין מי אני באמת.

תגידו לי – כמה פעמים אנחנו מסתכלים על הקרובים אלינו ולא רואים את הכאב שלהם? כמה פעמים אנחנו עסוקים בקנאה או בכעס במקום פשוט לדבר ולשמוע אחד את השני?