אני כבר לא פותחת את הדלת

"אמא! תפתחי כבר! אני יודע שאת שם!" קולו של יונתן חודר דרך הדלת הסגורה, מלווה בנקישות כבדות. אני מחזיקה את הספל חזק כל כך עד שאני מרגישה את החרסינה רועדת בין אצבעותיי. הלב שלי דופק מהר, כמעט כמו הנקישות שלו. אני לא עונה. אני לא יכולה.

הוא לא יוותר. אני מכירה אותו. מאז שאביו נהרג בצוק איתן, יונתן לא למד לוותר. הוא נלחם על כל דבר – על ציונים, על תשומת לב, על אהבה. אבל עכשיו הוא נלחם בי. "אמא, תפסיקי עם זה! את לא יכולה להסתגר לנצח! אני צריך אותך!" הוא צועק, והקול שלו נשבר.

אני עוצמת עיניים. אני רואה שוב את הרגע ההוא – הטלפון באמצע הלילה, הקור המקפיא של חודש יולי, השוטר בכניסה לבית עם המבט הזה בעיניים. "מרים כהן? אנחנו מצטערים…" מאז, משהו בי נסגר. כמו הדלת הזאת.

"יונתן, תלך הביתה," אני לוחשת, יודעת שהוא לא ישמע. "אני לא יכולה עכשיו." אבל הוא ממשיך לדפוק. השכנים כבר פתחו חלונות, אחת השכנות – רבקה – צועקת מהמרפסת: "יונתן, תעזוב את אמא שלך בשקט! היא צריכה מנוחה!"

הוא מתעלם ממנה. "את לא לבד פה! אני הבן שלך! את לא יכולה פשוט להיעלם!"

אני רוצה לקום, לפתוח לו, לחבק אותו חזק כמו כשהיה קטן ונפל בגן המשחקים. אבל הגוף שלי כבד, כאילו מישהו קשר אותי לכיסא הזה. מאז שדוד נהרג, כל תנועה היא מאבק.

הטלפון מצלצל. זו אחותי, אסתר. היא תמיד מתקשרת כשיש רעש – כאילו יש לה חיישנים שמזהים דרמה משפחתית מרחוק. "מרים? מה קורה אצלך? יונתן שוב עושה סצנות?"

"הוא רק רוצה להיכנס," אני לוחשת.

"אז תפתחי לו! הוא הבן שלך!"

"אני לא יכולה, אסתר. אני פשוט… לא יכולה."

אסתר נאנחת. "את יודעת מה אבא היה אומר על זה? שהוא לא גידל אותנו להיות חלשות."

אני שותקת. אבא היה ניצול שואה, איש חזק שלא בכה אף פעם – אפילו לא כשאמא מתה מסרטן. אבל אני לא אבא. אני רק מרים.

הנקישות נפסקות פתאום. שקט כבד יורד על הבית. אני קמה בזהירות, מתקרבת לדלת ומציצה דרך העינית. יונתן יושב על המדרגות, הראש בין הידיים. הוא נראה כל כך קטן פתאום – הילד שלי, הגבר הצעיר הזה שמנסה להחזיק את שנינו מעל המים.

אני נזכרת איך לפני שנה עוד היינו משפחה רגילה – ארוחות שישי עם חלה טרייה, דוד מספר בדיחות גרועות ויונתן מתווכח איתו על פוליטיקה. עכשיו הכול התפורר.

השכנה רבקה יורדת אליו עם בקבוק מים. "יונתן'לה, בוא תשתה משהו," היא אומרת ברוך.

"תודה, רבקה," הוא ממלמל.

אני מרגישה דמעות עולות בעיניים. למה אני לא מסוגלת פשוט לפתוח לו? למה הפחד הזה מנהל אותי?

פתאום אני שומעת אותו מדבר אל רבקה: "אני מפחד עליה. היא בקושי אוכלת, בקושי ישנה. כל היום יושבת לבד בבית הזה עם התמונות של אבא…"

רבקה מניחה יד על כתפו: "היא צריכה זמן. אל תלחץ עליה יותר מדי."

"אבל אם הזמן הזה יהרוג אותה?" הוא לוחש בקול חנוק.

אני מתכווצת בכיסא. האם באמת הגעתי למצב כזה? האם הבן שלי מפחד שאני אמות מהבדידות?

הטלפון מצלצל שוב – הפעם זו דבורה מהמועצה המקומית: "מרים שלום, רק רציתי לבדוק אם את צריכה משהו… שמעתי שיונתן אצלך."

"לא תודה," אני עונה בקור.

"את יודעת שיש קבוצת תמיכה לאלמנות מלחמה… את לא חייבת להתמודד לבד."

אני מנתקת בלי לענות.

בחוץ מתחיל להחשיך. יונתן עדיין שם, יושב בשקט. אני שומעת אותו מדבר לעצמו: "אבא היה יודע מה לעשות… אבא תמיד ידע איך להרגיע אותה." אני רוצה לצעוק עליו: אתה לא מבין כלום! גם אבא שלך פחד לפעמים! גם הוא היה נשבר בלילות!

אבל אני שותקת.

פתאום אני שומעת צעדים נוספים – זו אחותי אסתר שהגיעה בלי להודיע. היא דופקת בדלת: "מרים! תפתחי לי מיד!"

"לא רוצה," אני עונה בקול חלש.

"אני יודעת שאת שם! אל תעשי לי בושות מול כל השכונה!"

אני מתקרבת לדלת ולוחשת: "אסתר, תלכי בבקשה. זה לא הזמן."

"מרים, די כבר! את חייבת לצאת מזה! את הורסת לעצמך וליונתן את החיים!"

אני מרגישה איך הכעס גואה בי: "את לא יודעת כלום! את לא היית שם כשלקחו לי את דוד!"

אסתר שותקת רגע ואז אומרת בשקט: "אבל אני כאן עכשיו. ואני לא הולכת לשום מקום עד שתפתחי לי."

אני מתרחקת מהדלת וחוזרת לכיסא שלי. יונתן ואסתר מדברים בחוץ – אני שומעת קטעים: "היא צריכה טיפול", "היא לא אוכלת", "אי אפשר להמשיך ככה".

אני חושבת על כל השנים האלה – העלייה מברית המועצות כשהייתי ילדה קטנה, איך תמיד הייתי צריכה להיות חזקה בשביל כולם; איך דוד היה העוגן שלי; איך עכשיו הכול נשבר.

הלילה יורד על השכונה הקטנה שלנו בדרום הארץ. הכלבים נובחים מרחוק, ריח של גזם שרוף באוויר. אני לבד בבית עם הזיכרונות והפחדים שלי.

פתאום אני קמה בהחלטה מוזרה – ניגשת לדלת ומניחה עליה יד רועדת. "יונתן? אסתר? אתם עדיין שם?"

silence

"כן, אמא," יונתן עונה מיד.

אני לוחשת: "אני אוהבת אתכם… אבל אני פשוט לא מסוגלת עכשיו." הדמעות זולגות לי על הלחיים.

אסתר אומרת: "אנחנו נחכה כאן כמה שצריך." ואני יודעת שהיא מתכוונת לזה.

אני מתיישבת שוב בכיסא וחושבת: האם אי פעם אצליח לפתוח שוב את הדלת? האם אפשר לרפא לב שנשבר כל כך עמוק?