הבטחתי לאחיך כסף לרכב – תסתדרו ביניכם: סיפור על משפחה, כסף, ואהבה שנבחנת

"אני לא מבינה למה את עושה מזה עניין, דבורה," אמרה אמא בקול עייף בטלפון. "הבטחתי לאחיך כסף לרכב. תסתדרו ביניכם."

עמדתי במטבח הקטן בדירה שלנו בפתח תקווה, הידיים שלי רעדו. שמעון, בעלי, ישב בסלון, עיניו תקועות במסך הטלוויזיה, אבל ידעתי שהוא מקשיב לכל מילה.

"אבל אמא," ניסיתי להסביר, "אנחנו צריכים את הכסף הזה עכשיו. את יודעת שאנחנו בתהליכים של טיפולי פוריות. כל שקל חשוב לנו."

"דבורה, את יודעת שאני אוהבת אתכם אותו דבר. גם אליעזר צריך עזרה. הוא לא מצליח להחזיק עבודה קבועה. מה את רוצה שאעשה?"

הרגשתי איך הדמעות עולות לי לגרון. שלוש שנים קודם, כשאמא אמרה לי בפעם הראשונה שהיא נותנת לאליעזר כסף לרכב ושאני יכולה לקחת ממנו אם ארצה, לא היה לי אכפת. אז עוד הייתי בטוחה שאני ושמעון נוכל להסתדר לבד, בלי ילדים, בלי דאגות. אבל מאז הכול השתנה.

שמעון ואני ניסינו להביא ילד כבר שנתיים. כל חודש שעבר הפך לעוד אכזבה צורבת. הטיפולים יקרים, מתישים, והתקווה הולכת ונשחקת. כל שקל שחסכנו הלך על תרופות, בדיקות, רופאים פרטיים. עכשיו, כשהגענו לקצה גבול היכולת הכלכלית והנפשית, פתאום הכסף שאמא "הבטיחה" לאח שלי הפך לקרש ההצלה האחרון שלנו.

"דבורה," שמעון קרא לי מהסלון, "מה היא אמרה?"

"שנסתדר בינינו," עניתי בקול חנוק.

הוא שתק רגע ואז אמר: "אני אדבר עם אליעזר."

ידעתי שזה לא ייגמר טוב. אליעזר תמיד היה הילד המועדף – זה שכולם סלחו לו על הכול, שתמיד הסתבך אבל איכשהו יצא מזה יבש. אני הייתי הילדה הטובה, זו שמביאה ציונים טובים, זו שלא מבקשת כלום.

בערב התקשרתי לאליעזר. "אני צריכה לדבר איתך על הכסף של אמא," פתחתי בזהירות.

"מה יש לדבר? היא אמרה שזה שלי לרכב. את בכלל לא רצית אז."

"נכון, אבל עכשיו אנחנו צריכים אותו לטיפולים. אתה יודע כמה זה עולה לנו?"

הוא נאנח. "דבורה, אני מובטל כבר חצי שנה. בלי הרכב הזה אני לא יכול לעבוד בכלל. למה את חושבת שהצרכים שלך יותר חשובים משלי?"

רציתי לצעוק עליו שהוא תמיד מקבל הכול מוכן על מגש של כסף, אבל שתקתי. במקום זה אמרתי בשקט: "אני רק מבקשת שתחשוב על זה."

בלילה לא הצלחתי להירדם. שמעון שכב לידי בשקט, אבל ידעתי שגם הוא ער. "אולי נבקש הלוואה מהבנק," הוא לחש.

"אין לנו איך להחזיר אותה," עניתי.

"אז מה נעשה?"

לא הייתה לי תשובה.

בבוקר קיבלתי הודעה מאליעזר: "חשבתי על זה. אני מוכן לתת לך חצי מהכסף אם תבטיחי שתחזירי לי כשתוכלי."

קראתי את ההודעה שוב ושוב. חצי מהכסף? זה לא מספיק לטיפול הבא. ובכלל – להחזיר לו? הרי זו הייתה הבטחה של אמא לשנינו.

הלכתי לבקר את אמא באותו יום שישי. היא ישבה במרפסת עם כוס תה ועיתון.

"אמא," פתחתי בעדינות, "זה לא הוגן שאת שמה אותנו אחד מול השנייה ככה. למה את לא מחלקת את הכסף שווה בשווה?"

היא נאנחה עמוקות. "דבורה, אני כבר עייפה מהמריבות האלה. כל החיים ניסיתי לתת לכם הכול – ואתם רק רבים ומקנאים אחד בשני. למה אי אפשר פשוט להסתדר?"

"כי זה לא רק כסף!" התפרצתי פתאום, הדמעות זולגות לי על הלחיים. "זה להרגיש שמישהו רואה אותי! שמישהו מבין כמה קשה לי!"

אמא שתקה רגע ארוך ואז אמרה: "אני מצטערת אם הרגשת ככה. באמת שלא התכוונתי לפגוע בך." היא הניחה יד רכה על ידי.

חזרתי הביתה שבורה יותר מתמיד.

באותו ערב שמעון חיבק אותי חזק ואמר: "אנחנו נמצא דרך אחרת. אולי נוותר על הטיפול הבא ונחסוך קצת כסף." ראיתי בעיניים שלו שהוא מנסה להיות חזק בשבילי – אבל גם הוא כבר נשבר מבפנים.

עברו שבועיים של שתיקה מתוחה במשפחה. אף אחד לא התקשר, אף אחד לא שאל מה שלומי או מה שלום שמעון.

ואז הגיע יום ההולדת של אבא שלי. כל המשפחה התכנסה אצל ההורים – דודים, בני דודים, כולם מסביב לשולחן עמוס אוכל ביתי.

אליעזר הגיע עם הרכב החדש שלו – נוצץ ומבריק בחניה.

"נו, איך הרכב?" שאל דוד מרדכי בחיוך רחב.

"מעולה! סוף סוף אני יכול להתחיל לעבוד כמו שצריך," ענה אליעזר בגאווה.

הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ.

אמא הסתכלה עליי במבט מתחמק.

במהלך הארוחה שמעון לחש לי: "את רוצה שנלך?"

אבל נשארתי. רציתי לראות אם מישהו יגיד משהו – אם מישהו יראה אותי באמת.

בסוף הערב ניגשה אליי בת דודה שלי, רבקה. היא חיבקה אותי חזק ולחשה: "אני יודעת שזה לא הוגן מה שאמא שלך עשתה. אם תצטרכי משהו – אני פה בשבילך." הדמעות שוב זלגו לי בלי שליטה.

בלילה ההוא הבנתי משהו חשוב: במשפחה שלנו תמיד היו צדדים – תמיד היה מישהו שמקבל יותר ומישהו שנשאר בצד. אולי הגיע הזמן לשבור את המעגל הזה.

למחרת התקשרתי לאמא ואמרתי לה: "אני אוהבת אותך, אבל אני צריכה שתדעי – אני כבר לא הילדה הטובה שמוותרת על הכול בשביל אחרים. הפעם אני אדאג לעצמי."

היא שתקה רגע ואז אמרה: "אני גאה בך שאת עומדת על שלך."

לא ידעתי אם היא באמת מתכוונת לזה – אבל בפעם הראשונה בחיים הרגשתי חזקה.

אז מה אתם חושבים? האם צדק במשפחה הוא בכלל אפשרי? האם צריך לוותר בשביל שלום בית או להילחם על מה שמגיע לנו?