חלונות פתוחים, וילונות סגורים: סיפורו של אליעזר

— בוקר טוב. המילים נתקעות לי בגרון, כאילו הן לא שייכות לי. אני עומד מול החלון הפתוח בדירה הישנה ברחוב דיזנגוף, מביט על העיר המתעוררת, אבל בפנים הכול דומם. כבר חודשים שלא דיברתי בקול רם. מאז ששרה עזבה עם הילדים, הבית הזה הפך למוזיאון של זיכרונות – כל חפץ מזכיר לי את מה שאיבדתי.

— אבא, אתה שומע אותי? — קולו של יונתן מהדהד מהטלפון, רחוק ומנוכר. הוא בן 17, גר עכשיו עם שרה ברמת גן. אני שומע את הכעס שלו בין המילים, את האכזבה. — למה לא באת אתמול? הבטחתי לו שאבוא למשחק הכדורסל שלו, אבל לא הצלחתי לקום מהמיטה. לא היה לי כוח להתמודד עם המבטים של שרה, עם השתיקה של יונתן.

— סליחה, יונתן. פשוט… לא הרגשתי טוב. — אני מגמגם, יודע שהוא לא מאמין לי. מאז הפיטורים מהעבודה בבנק, אני בקושי יוצא מהבית. תל אביב בחוץ ממשיכה לרוץ – אנשים ממהרים לעבודה, ילדים צועקים בגינה – ואני תקוע בתוך עצמי.

— אתה תמיד עייף. — הוא מנתק. אני נשאר עם השקט.

בערב, אמא שלי מתקשרת. היא גרה לבד בקריית מוצקין מאז שאבא נפטר. — אליעזר'לה, אתה אוכל משהו? — הקול שלה רך אבל דואג. היא יודעת שאני לא בסדר, אבל לא יודעת איך לעזור. — אולי תבוא לשבת? אעשה לך קציצות כמו שאתה אוהב.

אני רוצה להגיד לה שכן, אבל המחשבה על נסיעה באוטובוס צפוף, על מפגש עם הדודים שיביטו בי ברחמים – זה יותר מדי בשבילי עכשיו.

— אמא, אולי בפעם אחרת. — אני שומע את האכזבה שלה.

בלילה אני מסתובב בדירה כמו רוח רפאים. החלונות פתוחים, אבל הווילונות סגורים. אני מפחד שהשכנים יראו אותי ככה – לבד, מובס. פעם הייתי גאה בעצמי: מנהל מחלקה בבנק, אבא מעורב, בעל מסור. עכשיו אני רק צל של מי שהייתי.

לפעמים אני חושב על סבא שלי, יצחק, שעלה מפולין אחרי המלחמה. הוא תמיד אמר לי: "אליעזר, יהודי אף פעם לא מוותר." אבל מה אם כבר אין לי כוח להילחם?

יום אחד דפיקה בדלת. זו מרים, השכנה ממול. היא אלמנה בת 70, תמיד מביאה עוגיות לשכנים.

— אליעזר, הכול בסדר אצלך? — היא שואלת בעדינות.

אני רוצה להגיד לה שכן, אבל במקום זה אני פורץ בבכי. היא לא אומרת כלום, רק מניחה יד על הכתף שלי.

— אתה יודע, גם אני הייתי שם — היא לוחשת. — אחרי שמנחם נפטר לא יצאתי מהבית חצי שנה. בסוף הבנתי שאם לא אפתח את החלון באמת – לא רק פיזית – אני אמות מבפנים.

היא משאירה לי עוגיות והולכת. המילים שלה נשארות איתי.

למחרת אני מחליט לצאת מהבית. הרחוב רועש – אופנועים, ילדים עם ילקוטים, מוכר פלאפל צועק מבצעים. אני מרגיש זר בעיר שלי.

אני נכנס לבית קפה קטן ומזמין קפה שחור. המלצרית – רבקה – מחייכת אליי.

— אתה נראה עייף. הכול בסדר? — היא שואלת.

אני מהנהן. פתאום אני מרגיש צורך לדבר.

— איבדתי הכול — אני לוחש לה. — את המשפחה שלי, את העבודה… את עצמי.

היא מתיישבת לידי בלי לשאול.

— גם אני הייתי שם — היא אומרת בשקט. — אחרי הגירושים שלי חשבתי שהחיים נגמרו. אבל אתה יודע מה עזר לי? לדבר עם אנשים זרים. כי לפעמים הם רואים אותך בלי כל המטען.

אני חוזר הביתה ומתקשר לשרה.

— אפשר לראות את הילדים מחר? — אני שואל בקול חלש.

יש שתיקה ארוכה.

— הם יתארחו אצל אמא שלי — היא אומרת לבסוף. — אבל תוכל לבוא לשבת אם תרצה.

אני מסכים. בלילה אני פותח את הווילונות בפעם הראשונה מזה חודשים. הרחוב מואר בפנסים כתומים, ואני רואה את ההשתקפות שלי בחלון – עייף, אבל חי.

בשבת אני נוסע לרמת גן. הילדים מחבקים אותי בחשש. שרה מביטה בי בעיניים קשות.

— למה באת עכשיו? — היא לוחשת במטבח כשאנחנו לבד.

— כי נמאס לי להיות לבד — אני עונה לה בכנות שלא הכרתי בעצמי.

היא לא עונה, אבל אני רואה דמעה בזווית העין שלה.

בערב אנחנו משחקים מונופול בסלון כמו פעם. יונתן מחייך אליי בפעם הראשונה מזה חודשים.

כשאני חוזר הביתה לתל אביב, הרחוב שקט יותר. אולי משהו בי השתנה.

אני עומד שוב מול החלון הפתוח ושואל את עצמי: האם אפשר להתחיל מחדש בגיל 47? האם יש דרך לחזור להיות אבא טוב, בן טוב, אדם שלם? אולי אתם יודעים את התשובה.