החלון שמול החלון: סיפורו של אלחנן

בכל ערב, בדיוק בשמונה, אני, אלחנן, יושב מול החלון בדירתי הקטנה בפתח תקווה, ומביט אל החלון שממול. זה הרגע היחיד ביום שבו אני מרגיש שאני לא מתפרק. אבל דווקא שם, מול הזכוכית, מתעוררים בי כל הפחדים, התקוות והסודות של חיי – ושל משפחתי.

האם שכחתי את עצמי בדרך?

האם שכחתי את עצמי בדרך?

אני רבקה, אמא יחידה לבן אחד, יונתן. כל חיי סבבו סביבו – מהלילות הלבנים ועד הדאגות הבלתי פוסקות. רק כשהוא עזב את הבית, הבנתי שאיבדתי את עצמי בדרך.

הילד השלישי – כשהאהבה לא מספיקה

הילד השלישי – כשהאהבה לא מספיקה

אני, רבקה, נשאבתי לסערה של רגשות אחרי שבעלי, אליעזר, שכנע אותי להביא ילד שלישי לעולם. כעת, כשהמציאות הכלכלית שלנו מתפוררת, הוא מאשים אותי בכל הצרות. בין רגשות אשמה, עייפות ופחד מהתפרקות המשפחה, אני מחפשת תשובות – ואולי גם תקווה.

חלונות פתוחים, וילונות סגורים: סיפורו של אליעזר

חלונות פתוחים, וילונות סגורים: סיפורו של אליעזר

אני אליעזר, בן 47 מתל אביב, ובפעם הראשונה מזה חודשים אני שומע את הקול שלי. הוא חנוק, צרוד, כאילו מישהו כיסה אותו בשכבת אבק של שתיקה. זהו סיפור על התמודדות עם בדידות, משפחה מתפוררת, והמאבק למצוא משמעות בתוך מציאות ישראלית לוחצת.

ללכת בלי לחזור: סיפור על אמהות, כאב וסליחה

ללכת בלי לחזור: סיפור על אמהות, כאב וסליחה

שמי דבורה, ואני לעולם לא אשכח את היום בו ילדתי את בני, ואז עזבתי אותו בבית החולים. זהו הניסיון שלי להסביר מדוע עשיתי זאת, כשנאבקתי בשדים שלי ובלחצי החברה הישראלית. אולי תשפטו אותי, ואולי תבינו – כי החיים כאן, כמו בכל מקום, אינם שחור-לבן.

צל העבר: דרמה בליבה של רבקה

צל העבר: דרמה בליבה של רבקה

היום שוב אני מרגישה את הכובד בלב. אני יושבת בבית, מוקפת בשקט היומיומי של העיירה הקטנה שלנו – גבעת תמר. השגרה הופכת לרצף מונוטוני של שירי ערש ומטלות בית, אבל כמו תמיד אני מחכה לשובו של בעלי, דניאל, שמביא איתו משב רוח מהעולם שמחוץ לדלתות הדירה החמימה שלנו. הפעם הוא חזר מאוחר מהרגיל, עם מבט כבוי בעיניים.