ללכת בלי לחזור: סיפור על אמהות, כאב וסליחה

"את לא יכולה לעשות את זה, דבורה!" שמעתי את הקול של אמא שלי, רבקה, רועד מאחורי הדלת של חדר הלידה. היא לא נכנסה, רק עמדה שם, בוכה. אני שוכבת במיטה, מותשת, מחזיקה את ידי על הבטן שכבר ריקה. בחוץ, השמש של תל אביב צורבת את החלון, אבל בפנים הכול קפוא.

הסתכלתי על התינוק שלי – יונתן. עיניו היו סגורות, עורו ורוד ועדין. הוא לא בכה הרבה. אולי הרגיש את מה שאני מרגישה – בלבול, פחד, חוסר שייכות. "את חייבת להחזיק אותו," אמרה לי האחות, מרים, בקול רך. "זה יעזור לך להרגיש קשר." אבל אני לא הרגשתי כלום. רק ריקנות.

הגעתי לבית החולים לבד. אבא של יונתן, אליעזר, נעלם עוד לפני שידעתי שאני בהריון. הוא היה סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים, ואני – חיילת משוחררת, עובדת במאפייה בדרום תל אביב. הכרנו במסיבת חברים של שירה, בת דודה שלי. הכול היה מהיר מדי – אהבה קצרה, לילה אחד של חולשה, ואז שקט. כשהתקשרתי אליו לספר לו שאני בהריון, הוא ניתק לי בפנים.

"דבורה, את לא לבד," ניסתה אמא שלי להרגיע אותי כל התקופה. אבל הרגשתי לבד יותר מתמיד. אבא שלי, יצחק, לא דיבר איתי חודשים. "בושה למשפחה," אמר לאמא שלי בלילה הראשון אחרי שסיפרתי להם. "איך היא תגדל ילד לבד? מי יתחתן איתה עכשיו?" כל השכונה דיברה עליי – רחל מהמקולת לחשה לחנה מהסופר: "שמעת? דבורה בהריון בלי חתונה!" הרגשתי איך המבטים שלהם צורבים לי בגב בכל פעם שיצאתי מהבית.

בלילות הייתי שוכבת במיטה בדירה הקטנה שלי וחושבת – איך אגדל ילד לבד? אין לי כסף, אין לי עבודה מסודרת, אין לי אפילו תעודת בגרות. כל החברות שלי כבר התחתנו או נסעו להודו אחרי הצבא. אני נשארתי כאן, תקועה בין חלומות שלא התגשמו למציאות שלא בחרתי בה.

ביום הלידה ירד גשם כבד בתל אביב. הגעתי לבית החולים במונית שירות, לבד. אף אחד לא חיכה לי בלובי. כשצעקתי מכאבים בחדר הלידה, אחזתי ביד של מרים האחות כאילו היא אמא שלי. "את אמיצה," היא לחשה לי. אבל אני לא הרגשתי אמיצה בכלל.

אחרי הלידה לקחו את יונתן אליי. הסתכלתי עליו – תינוק קטן ותמים שלא ביקש להיוולד לעולם כזה קשה. רציתי להרגיש אהבה כמו בסרטים – אבל הרגשתי רק פחד ואשמה. "אני לא יכולה," לחשתי למרים. "אני לא מסוגלת להיות אמא שלו." היא הביטה בי בעיניים טובות ולא שפטה.

בערב באו אמא שלי ודודה אסתר לבקר. אמא חיבקה אותי חזק ובכתה: "דבורה, בבקשה… תני לו צ'אנס." דודה אסתר ניסתה לשכנע: "יש משפחות שמחכות לילד כזה. אולי זה לטובה."

בלילה ההוא לא עצמתי עין. שמעתי תינוקות בוכים במסדרון וחשבתי – האם יונתן יבכה גם הוא בלילה הראשון שלו בלעדיי? האם יזכור אותי? האם יסלח לי?

בבוקר חתמתי על הטפסים. מרים ליוותה אותי לחדר של העובדת הסוציאלית, שרה. היא הסבירה לי שוב ושוב מה זה אומר – "את מוותרת על זכויותייך כאם." רעדתי כולי כששמתי את החתימה.

כשיצאתי מבית החולים השמש כבר זרחה חזק מעל תל אביב. הרגשתי כאילו אני הולכת בתוך חלום רע שלא נגמר. ברחוב הראשי ראיתי אמהות עם עגלות – כולן נראו בטוחות בעצמן, מאושרות. אני הרגשתי כמו צל.

עברו שבועות עד שהעזתי לחזור הביתה להורים שלי בבני ברק. אבא לא הסתכל עליי בכלל. אמא ניסתה להחזיק אותי קרוב אבל גם היא הייתה שבורה מבפנים.

"דבורה," היא אמרה יום אחד בשקט בזמן שהכינה תה במטבח, "אני יודעת שעשית מה שחשבת לנכון… אבל אולי תנסי לדבר עם מישהו? פסיכולוגית? רב?" נענעתי בראשי בשלילה. לא רציתי לדבר עם אף אחד.

בלילות הייתי מתעוררת מזיעה אחרי חלומות שבהם אני מחפשת את יונתן בין ערימות של תינוקות בבית חולים ענק ולא מוצאת אותו לעולם.

עברו חודשים. ניסיתי למצוא עבודה חדשה – בכל מקום שאלו אם יש לי ילדים בבית או אם אני מתכוונת להיכנס להריון בקרוב. כל פעם ששאלו הרגשתי דקירה בלב.

יום אחד פגשתי את אליעזר במקרה בתחנה המרכזית בתל אביב. הוא עמד בתור לקנות פלאפל עם חברים שלו מהאוניברסיטה. ראיתי אותו מרחוק – הוא לא ראה אותי בכלל. לרגע רציתי לגשת אליו ולצעוק: "זה גם הילד שלך! אתה יודע מה עשיתי בגללו?" אבל לא היה לי כוח.

בערבים הייתי יושבת עם אמא שלי במרפסת הקטנה ומקשיבה לשקט של העיר. "את חושבת שהוא יהיה מאושר?" שאלתי אותה יום אחד בקול חנוק מדמעות.

"אני מאמינה שכן," היא ענתה בשקט. "יש אנשים טובים בעולם הזה." אבל אני לא הייתי בטוחה בכלל.

לפעמים הייתי הולכת לבית הכנסת בשבת ומתפללת בלחש: "אלוהים, תשמור עליו… תן לו חיים טובים יותר משלי."

השנים עברו ואני נשארתי לבד – בלי משפחה משלי, בלי זוגיות אמיתית, רק עם הזיכרון של אותו יום בבית החולים.

פעם אחת קיבלתי מכתב מעובדת סוציאלית – כתוב בו שיונתן אומץ על ידי משפחה מירושלים ושיש לו אחים ואחיות חדשים. קראתי את המכתב שוב ושוב עד שהאותיות היטשטשו מדמעות.

היום אני בת 35, גרה בדירה קטנה בדרום תל אביב ועובדת בספרייה העירונית. לפעמים אני רואה אמהות צעירות עם תינוקות ומרגישה קנאה וכאב בו זמנית.

אני יודעת שהרבה אנשים ישפטו אותי – איך אפשר לעזוב ילד? איך אפשר לברוח מהאחריות? אבל אף אחד לא היה בנעליים שלי באותו לילה קר בבית החולים.

אולי יום אחד יונתן יחפש אותי וירצה לדעת למה עשיתי את מה שעשיתי. אולי אספר לו הכול – על הפחדים, על הבדידות, על החברה ששפטה אותי בלי רחמים.

ואולי לעולם לא אפגוש אותו שוב.

אני שואלת את עצמי כל לילה: האם אפשר באמת לסלוח לעצמי? האם יש בעולם הזה מקום לנשים כמוני? אשמח לשמוע מה אתם חושבים.