הילד השלישי – כשהאהבה לא מספיקה

"את לא רואה מה קורה פה? את לא מבינה שאנחנו טובעים?" אליעזר צעק עלי, קולו רועד בין כעס לייאוש. עמדתי במטבח, ידיי רועדות מעל הכיור, שוטפת בקבוק לתינוקת הקטנה שלנו, מרים. הלב שלי דפק כמו פטיש. שמעתי את הילדים בחדר הסמוך – יונתן בן השבע צורח על תמר בת הארבע כי לקחה לו את הצעצוע. רציתי לצעוק עליהם שיפסיקו, אבל לא היה לי כוח. לא היה לי כוח לכלום.

לפני שלוש שנים, כשאליעזר התחיל לדבר על ילד שלישי, פחדתי. "רבקה, זה יהיה מתנה לכולנו," הוא אמר אז, עיניו נוצצות. "המשפחה שלנו לא שלמה בלי עוד אחד." נכנעתי. רציתי לרצות אותו. רציתי להאמין שגם אני רוצה. אולי באמת רציתי – אבל לא ככה. לא במחיר הזה.

היום, כשאני מסתכלת על מרים ישנה בעגלה, אני מרגישה אהבה עצומה – אבל גם עייפות שאין לה סוף. אני קמה בלילה להניק, קמה שוב להרגיע את תמר שבוכה מחלום רע, ובבוקר קמה שוב להכין כריכים ולרוץ לעבודה. אני מורה בבית ספר יסודי בפתח תקווה, מנסה להחזיק מעמד מול כיתה של שלושים ילדים רועשים, ואז חוזרת הביתה לעוד משמרת – משמרת החיים שלי.

המצב הכלכלי שלנו הידרדר מאז שמרים נולדה. אליעזר עובד בהייטק, אבל לפני שנה פיטרו אותו. מאז הוא עובד בעבודות מזדמנות – קצת תיקונים אצל שכנים, קצת שליחויות. הוא מתוסכל, ואני מרגישה שהוא מתרחק ממני כל יום עוד קצת. "אם לא היית מתעקשת להישאר בבית עם מרים חצי שנה, אולי היינו במצב אחר," הוא אמר לי פעם אחת בלחש, כמעט לעצמו. אבל אני שמעתי.

בלילות אני שוכבת ערה במיטה, בוהה בתקרה. הלב שלי דואב מהמילים שלו. אני יודעת שהוא פגוע, אבל למה הוא מאשים אותי? הרי הוא זה שרצה את הילד השלישי יותר ממני. אני מרגישה אשמה – על שהסכמתי, על שלא נלחמתי יותר חזק נגד הרעיון, על שאני לא מצליחה להחזיק את המשפחה שלנו מעל המים.

לפעמים אני חושבת לברוח. פשוט לקום ולעזוב הכול – את הילדים, את אליעזר, את הדירה הקטנה שלנו בקומה רביעית בלי מעלית. אבל אז אני רואה את יונתן מחבק את מרים ומנשק לה את הראש, ותמר מביאה לי ציור שציירה במיוחד בשבילי – ואני יודעת שאני לא יכולה. הם צריכים אותי. אבל מי צריך אותי באמת? האם אליעזר עוד אוהב אותי בכלל?

בערב אחד, אחרי שהילדים נרדמו סוף סוף, התיישבתי ליד השולחן במטבח עם כוס תה רותח. אליעזר נכנס בשקט והתיישב מולי. "רבקה," הוא לחש, "אני לא יודע מה לעשות יותר. אני מרגיש שאני נכשל בכל דבר."

"אתה לא נכשל," עניתי חלש. "אנחנו פשוט… עייפים."

"אני מפחד שנאבד הכול," הוא אמר. "את הבית, את המשפחה… אותך."

הבטתי בו – בפנים העייפות שלו, בזיפים שלא גילח כבר שבועיים. רציתי לגעת בו, לחבק אותו כמו פעם, אבל משהו בתוכי נשבר מזמן.

"אני מרגישה אשמה כל הזמן," לחשתי. "על כל דבר קטן – על זה שאני לא מספיקה להיות אמא מושלמת, על זה שאין לנו כסף לסוף שבוע בצפון כמו פעם, על זה שאנחנו רבים ליד הילדים…"

הוא שתק רגע ארוך ואז אמר: "אני יודע שגם אני אשם. פשוט… קשה לי להודות בזה." הוא הוריד את הראש ושתק.

למחרת בבוקר קיבלתי הודעה מהבנק: החשבון שוב במינוס עמוק. התקשרתי לאמא שלי, שרה, וביקשתי עזרה – בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שאני נשברת מולה. היא באה מיד, חיבקה אותי ואמרה: "רבקה'לה שלי, החיים בארץ קשים לכולם. אל תאשימי את עצמך." אבל איך אפשר שלא?

בערב שבת ישבנו כולנו סביב השולחן הקטן בסלון. יונתן שר בקול רם "שלום עליכם", תמר ניסתה להצית את הנרות בעצמה ומרים חייכה אלי חיוך ראשון מזה ימים. לרגע קצר הרגשתי שוב משפחה – כמו פעם.

אבל אז אליעזר קיבל טלפון מהחבר שלו מהצבא: "יש עבודה זמנית בירושלים – שבועיים של לילות." ראיתי בעיניים שלו שהוא חייב לקחת את זה – בשביל הכסף, בשביל הכבוד העצמי שלו.

"את תסתדרי לבד עם הילדים?" שאל אותי בלחש אחרי שסגר את הטלפון.

"אין לי ברירה," עניתי בשקט.

בלילות בהם היה בירושלים הרגשתי לבד כמו שלא הרגשתי מעולם. הילדים בכו הרבה יותר מהרגיל; תמר התעוררה כל שעה מחלומות רעים ויונתן התחיל להרטיב בלילה שוב. התקשרתי לאליעזר באמצע הלילה רק כדי לשמוע את הקול שלו והוא נשמע עייף ומרוחק.

יום אחד אחרי העבודה פגשתי את דבורה מהשכונה בגינה הציבורית. היא שאלה לשלומי ובלי לחשוב התחלתי לבכות מולה – בכי אמיתי שלא בכיתי שנים. היא חיבקה אותי ואמרה: "את לא לבד. כולנו מרגישות לפעמים שאנחנו טובעות." היא סיפרה שגם היא ובעלה עברו משבר דומה אחרי הילד השלישי שלהם.

בלילה ההוא כתבתי מכתב לאליעזר – מכתב שלא העזתי לתת לו אף פעם:

"אליעזר שלי,
אני מרגישה שאנחנו הולכים לאיבוד אחד לשני בתוך כל הבלגן הזה של החיים בארץ הזאת – יוקר המחיה, הילדים, העייפות והפחדים שלנו. אני אוהבת אותך אבל לפעמים אני שונאת אותך על שאתה מאשים אותי בכל הצרות שלנו. אני רוצה שנמצא דרך לחזור להיות אנחנו – גם אם זה אומר לבקש עזרה מבחוץ או לדבר עם מישהו מקצועי.
שלך,
רבקה"

בבוקר הבא מצאתי אותו יושב בסלון עם מרים על הברכיים וקורא לה סיפור. לרגע ראיתי שוב את האיש שהתאהבתי בו לפני עשר שנים – האיש שידע להצחיק אותי גם כשלא היה לנו כלום.

בערב דיברנו שוב – הפעם בלי צעקות ובלי האשמות. דיברנו על טיפול זוגי; דיברנו על האפשרות לעבור לדירה זולה יותר; דיברנו על חלומות קטנים שאולי עוד אפשר להגשים.

אני לא יודעת אם נצליח להציל את המשפחה שלנו או את הזוגיות שלנו – אבל בפעם הראשונה מזה הרבה זמן הרגשתי שיש תקווה קטנה.

אולי אהבה באמת לא מספיקה כדי לשרוד בארץ הזאת – אבל האם אפשר ללמוד לאהוב מחדש בתוך כל הקושי? האם אפשר לסלוח לעצמנו ולבן הזוג שלנו על הבחירות שעשינו יחד? אשמח לשמוע מה אתם חושבים.