תמיד הייתי השנייה: סיפור על צללים, קנאה ואהבה בלתי מושגת

"את שוב שכחת להוציא את הכלב, תמר! למה את לא יכולה להיות קצת יותר כמו רבקה?" קול אמא פילח את הדירה הקטנה שלנו בפתח תקווה, בדיוק כשניסיתי להסתתר מאחורי הדלת של החדר שלי. שמעתי את רבקה צוחקת בשקט מהסלון, כאילו היא יודעת שגם הפעם היא ניצחה.

אני תמר, בת 17, ותמיד הייתי השנייה. לא האחרונה – פשוט השנייה. אחרי רבקה, האחות המושלמת: מצטיינת בלימודים, יפה כמו דוגמנית, מתנדבת במד"א, ותמיד עם חיוך מנצח על הפנים. ואני? אני בסדר. לא גרועה, אבל אף פעם לא מספיק טובה.

הכול התחיל הרבה לפני שיכולתי להבין מה זה בכלל קנאה. כשהייתי בת חמש, רבקה כבר קיבלה מדליה בתחרות שחייה. אמא תלתה את המדליה בסלון, בדיוק מעל התמונות של כל המשפחה. "תראי, תמרי, ככה נראית הצלחה," היא אמרה לי אז. מאז, כל פעם שנכנסתי לסלון הרגשתי את המדליה הזאת צורבת לי בלב.

ביום הולדת 18 של רבקה, אמא ארגנה לה מסיבה ענקית בגינה של סבתא שושנה. כל המשפחה הגיעה – דודים מירושלים, בני דודים מחיפה, אפילו סבא יעקב שבקושי יוצא מהבית מאז שסבתא נפטרה. עמדתי בצד, מחזיקה צלחת עם עוגה יבשה, וצפיתי איך כולם מרעיפים עליה אהבה ומחמאות. "רבקה שלנו! איזה כבוד למשפחה!" שמעתי את דוד יצחק אומר. אמא חיבקה אותה חזק, ואז הסתובבה אליי: "תמרי, תביאי עוד שתייה מהמטבח."

לא יכולתי יותר. יצאתי החוצה לחצר האחורית וישבתי על המדרגות. הדמעות חנקו אותי. למה אני תמיד רק התפאורה? למה אף אחד לא רואה אותי באמת?

בערב ההוא, רבקה התיישבה לידי. "את כועסת עליי?" היא שאלה בשקט.

"לא עלייך," לחשתי. "על אמא. על כולם. על זה שאני תמיד רק הצל שלך." היא שתקה רגע ארוך ואז אמרה: "את לא מבינה כמה אני מקנאה בך לפעמים. את אמיצה יותר ממני. את לא מפחדת להגיד מה שאת חושבת." צחקתי בבוז. "כן, בטח. בגלל זה כולם אוהבים אותך ולא אותי." רבקה הניחה יד על כתפי: "אולי הגיע הזמן שתראי בעצמך משהו שאמא לא רואה."

אבל איך אפשר לראות משהו טוב בעצמי כשכל החיים לימדו אותי שאני לא מספיק? בבית הספר הייתי בסדר – לא מצטיינת כמו רבקה, אבל גם לא נכשלת. היו לי שתי חברות טובות – מיכל ונעמה – שתמיד ניסו לעודד אותי לצאת מהצל של רבקה. "תמרי, בואי איתנו למועדון הערב!" הן התחננו ערב אחד. "עזבי אותך מרבקה ואמא, תני לעצמך ליהנות קצת." הלכתי איתן, אבל כל הערב הרגשתי כאילו אני מתחזה – כאילו אני מנסה להיות מישהי אחרת.

הכול התפוצץ ביום שבו קיבלתי ציון נמוך במבחן במתמטיקה. אמא חיכתה לי בסלון עם המבחן ביד. "מה זה הציון הזה? איך את רוצה להתקבל לצבא ליחידה טובה ככה? רבקה בגילך כבר התקבלה ל-8200!" ניסיתי להסביר לה שזה היה מבחן קשה ושהמורה אפילו אמרה שרוב הכיתה נכשלה, אבל היא לא הקשיבה. "את פשוט לא מתאמצת מספיק! תמיד אותו סיפור איתך!"

רציתי לצעוק עליה שהיא אף פעם לא רואה אותי באמת, שהיא לא יודעת כמה קשה לי לנסות להיות מישהי שאני לא. אבל במקום זה ברחתי לחדר וסגרתי את הדלת חזק מאחוריי.

בלילה ההוא כתבתי ביומן שלי: "אם הייתי יכולה להיות מישהי אחרת – אולי הייתי בוחרת להיות רבקה. אבל אני תקועה בתמר – הילדה שאף פעם לא מספיק טובה."

עברו שבועות. רבקה התגייסה לצבא וקיבלה טקס מרשים בבסיס שלה. אמא נסעה איתה, ואני נשארתי בבית לבד עם אבא ששתק רוב הזמן מול הטלוויזיה. בערב התקשרתי לרבקה: "איך היה?"

"היה מרגש," היא ענתה בקול עייף. "אבל התגעגעתי אלייך."

"אליי? למה?"

"כי את היחידה שמבינה אותי באמת."

לא ידעתי מה לענות לה.

יום אחד, כשחזרתי מבית הספר מוקדם מהרגיל, שמעתי את אמא מדברת בטלפון עם סבתא שושנה: "אני דואגת לתמרי… היא כל כך רגישה, לפעמים אני לא יודעת איך לעזור לה." לרגע עצרתי לנשום. אולי אמא כן רואה אותי? אולי היא פשוט לא יודעת איך?

בערב ניסיתי לדבר איתה. "אמא… אפשר לשאול אותך משהו?"

היא הסתכלה עליי בעייפות: "מה קרה עכשיו?"

"את אוהבת אותי כמו שאת אוהבת את רבקה?"

היא נראתה מופתעת מהשאלה שלי. "ברור שכן! למה את חושבת שלא?"

"כי כל הזמן את משווה בינינו… כל הזמן אני מרגישה שאני לא מספיק טובה בשבילך."

היא שתקה רגע ארוך ואז חיבקה אותי חזק – בפעם הראשונה מזה שנים הרגשתי שהיא באמת מחבקת אותי ולא רק מתוך הרגל.

"אני מצטערת אם גרמתי לך להרגיש ככה," היא לחשה לי באוזן.

לא הכול נפתר באותו רגע – עדיין היו ימים שבהם הרגשתי קטנה וחסרת ערך ליד רבקה והמדליות שלה. אבל משהו השתנה בי: הבנתי שהערך שלי לא תלוי באף אחד אחר.

השנה חגגתי יום הולדת 18 במסיבת פיצה קטנה עם החברות שלי במרפסת הביתית שלנו. אמא קנתה לי עוגה עם השם שלי עליה – בפעם הראשונה בחיים שלי.

לפעמים אני עדיין שואלת את עצמי: האם אי פעם אצליח להשתחרר מהצל של רבקה? האם אפשר באמת ללמוד לאהוב את עצמי בעולם שמודד אותנו כל הזמן מול אחרים?