אושר חבוי מתחת לספסל: סיפורו של אליענה

"את שוב מאחרת!" שמעתי את קולה של אמא שלי, רחל, מצלצל לי בראש גם כשעמדתי מול מדף העגבניות בסופרמרקט. השעה כבר תשע בערב, ואני סוחבת רגליים עייפות אחרי עוד יום עבודה במשרד עורכי הדין. ארבעה ימים לערב ראש השנה, ואני לא יודעת אם בכלל יהיה לי עם מי לשבת סביב שולחן החג.

הסופרמרקט כמעט ריק. רק כמה נשים מבוגרות דוחפות עגלות בין המדפים. אני בוחרת עגבניות, בצל, אולי אכין שקשוקה – זה הכי קרוב לחום ביתי שאוכל להרשות לעצמי. בחוץ נושבת רוח קרה, תל אביב של סוף ספטמבר כבר לא חמה כמו פעם. אני מהדקת את המעיל סביבי ונזכרת בשנה שעברה, כשעוד ישבנו כולנו יחד: אמא רחל, אבא יצחק, אחי הצעיר דניאל ואני. השנה – דניאל בצבא, אבא עבר דירה עם אשתו החדשה, ואמא… אמא לא מדברת איתי מאז ש"בחרתי" להישאר בעיר ולא לחזור הביתה לראשון לציון.

אני מתקדמת לקופה. התור קצר, אבל הלב שלי כבד. "שלום לך," אומר לי הקופאי – בחור צעיר בשם יונתן, עם כיפה סרוגה ועיניים טובות. "את נראית עייפה היום."

אני מחייכת חיוך עייף. "זה פשוט החג שמתקרב."

"יש לך עם מי לחגוג?" הוא שואל פתאום, בלי בושה.

אני מהססת. "לא ממש. אולי אכין משהו קטן לעצמי."

הוא מהנהן בהבנה. "גם אני לבד השנה. ההורים שלי בחו"ל, ואני לא אוהב להידחף למשפחות של אחרים."

אני לוקחת את השקיות ויוצאת אל הרחוב החשוך. הרוח מכה בפנים שלי, ואני מרגישה איך הדמעות מתחילות לעלות. אני מתיישבת על ספסל ליד התחנה המרכזית הישנה, מניחה את השקיות לידי, ומרשה לעצמי לבכות קצת. אף אחד לא רואה אותי כאן.

פתאום אני שומעת קול חלש: "סליחה… יש לך אולי משהו לאכול?"

אני מרימה את הראש ורואה ילדה קטנה, אולי בת שמונה, עם שיער כהה ועיניים גדולות. היא לבושה בגדים דקים מדי ללילה כזה קר.

"איך קוראים לך?" אני שואלת.

"נועה," היא עונה בלחש.

אני פותחת את השקית ומוציאה תפוח. "בואי תשבי איתי. את לבד?"

היא מהנהנת. "אמא שלי עובדת בלילה. לפעמים אני מחכה לה כאן כי בבית קר מדי."

אני מרגישה איך הלב שלי מתכווץ. אני נותנת לה עוד עגבנייה ולחמנייה שקניתי לעצמי.

"תודה," היא לוחשת וחיוך קטן עולה על פניה.

אנחנו יושבות יחד בשקט. פתאום אני מרגישה פחות לבד. אולי יש עוד אנשים בעיר הזאת שמרגישים כמוני – שקופים, בודדים, מחפשים חום אנושי.

אני מספרת לה קצת על עצמי – על אמא שכועסת, על אבא שנעלם, על אח בצבא שאני מתגעגעת אליו כל כך.

נועה מקשיבה בשקט ואז אומרת: "לפעמים אני מדמיינת שיש לי משפחה גדולה שמחכה לי בבית עם שולחן מלא אוכל. אבל אז אני מתעוררת וזה רק אני ואמא."

אני מחייכת בעצב ומלטפת את ראשה.

פתאום הטלפון שלי מצלצל – זו אמא שלי.

אני עונה בלחישה: "היי אמא…"

"אליענה, איפה את? דאגתי לך! למה את לא עונה לי?"

אני בולעת רוק. "הייתי בסופר… פגשתי ילדה קטנה שאין לה איפה להיות בלילה כזה קר…"

אמא שותקת רגע ואז אומרת: "תחזירי אותה אליי הביתה. תביאי אותה אלינו לחג."

אני מופתעת מהחמלה בקולה של אמא – משהו שלא שמעתי ממנה הרבה זמן.

אני מסתכלת על נועה ושואלת: "רוצה לבוא איתי? יש לי אמא שמכינה אוכל טעים מאוד…"

נועה מהססת ואז מהנהנת בחיוך קטן.

אנחנו הולכות יחד ברחובות הריקים של תל אביב, בדרך לתחנת הרכבת. בדרך אני מספרת לה על ראש השנה – על התפוחים בדבש, על התקווה לשנה מתוקה יותר.

ברכבת אני כותבת הודעה לאחי דניאל: "אתה בא לחג? יש אורחת קטנה ומקסימה שמצטרפת אלינו." הוא עונה מיד: "ברור! סוף סוף משהו טוב קורה במשפחה הזאת."

כשאנחנו מגיעות לבית של אמא בראשון לציון, היא פותחת לנו את הדלת בחיוך רחב ומחבקת אותנו חזק.

בערב החג אנחנו יושבים כולנו יחד – אמא, דניאל שחזר מהצבא במיוחד, נועה ואני – ומרגישים לרגע אחד שלמים.

בלילה אני שוכבת במיטה וחושבת: אולי האושר באמת מסתתר לפעמים מתחת לספסל ברחוב חשוך בתל אביב? אולי כל מה שצריך זה לפתוח את הלב ולתת מקום למישהו אחר?

ואני שואלת את עצמי: כמה אנשים בעיר הזאת יושבים עכשיו לבד ומחכים שמישהו יראה אותם? האם גם הם ימצאו יום אחד אושר קטן מתחת לספסל?