נר שביעי של חנוכה: סיפורו של ערב אחד שבו הכול התפרק

"אלעד, תעזור לסבא להרים את הנכדה שלך!" אמא שלי, רבקה, קראה בקול רם מהמטבח, בזמן שאני ניסיתי להדליק את הנר השביעי של חנוכה. אלעד הביט בי במבט עייף, כאילו כל העולם מונח על כתפיו. "סבא יכול לבד," הוא מלמל, אבל ראיתי את הידיים של אבא שלי רועדות כשהוא ניסה להרים את נועה הקטנה כדי שתוכל לתלות את הסביבון על העץ הקטן שהבאנו מהשוק.

היה רגע של שקט. כזה שממלא את החדר כמו עשן אחרי פיצוץ. ואז אבא שלי, יצחק, אמר בקול חנוק: "פעם הייתי מרים אותך על הכתפיים, אלעד. היית צוחק עד שהייתי מתעייף. עכשיו… עכשיו אני בקושי מצליח להחזיק את עצמי."

אלעד לא ענה. הוא רק הסתכל הצידה, כאילו מחפש דלת מילוט מהחדר הזה, מהמשפחה הזאת. אני עמדתי באמצע, בין שני הגברים הכי חשובים בחיי, ולא ידעתי למי לפנות קודם. אמא שלי המשיכה לערבב את הסלט כאילו כלום לא קרה, אבל ראיתי את הדמעות בעיניים שלה.

"די כבר עם הדרמות," אמרה אחותי מיכל, שנכנסה בדיוק באותו רגע עם מגש סופגניות. "בואו נאכל ונחגוג כמו שצריך. כל שנה אותו סיפור…"

אבל השנה זה לא היה אותו סיפור. השנה אבא שלי נראה קטן יותר, עייף יותר. מאז שאמא שלו נפטרה לפני חודשיים, הוא מסתובב בבית כמו צל של עצמו. כל דבר קטן מוציא אותו משלוותו – במיוחד אלעד.

"אתה יודע למה הוא כועס עליך?" שאלתי את אלעד בשקט כשיצאנו למרפסת לעשן סיגריה. "כי אתה מזכיר לו את עצמו כשהיה צעיר. הוא רואה אותך נאבק עם העבודה, עם הילדים, עם החיים פה בארץ – והוא מרגיש שהוא נכשל."

אלעד משך בכתפיו. "אני לא מבין למה הוא לא יכול פשוט לפרגן לי. אני עובד קשה, משתדל לפרנס את המשפחה שלי בכבוד. זה לא מספיק? למה תמיד צריך להרגיש שאני מאכזב אותו?"

הבטתי בו ושתקתי. גם אני הרגשתי ככה מול אבא שלי כל החיים – כאילו כל הצלחה שלי היא רק עוד הוכחה לכישלון שלו. כאילו אנחנו במרוץ אינסופי שבו אף אחד לא מנצח.

כשחזרנו פנימה, מצאנו את אבא יושב לבד ליד השולחן, בוהה בנרות הדולקים. "אתם יודעים," הוא אמר בלי להסתכל עלינו, "בחנוכה של 1950, כשהגענו לארץ אחרי השואה, לא היה לנו כלום. רק נר אחד קטן וסביבון מעץ שאבא שלי גילף לי במחנה. אבל היינו מאושרים. היינו יחד. היום יש הכול – ועדיין חסר משהו."

מיכל ניסתה להקליל את האווירה: "לפחות יש לנו סופגניות!" אבל אף אחד לא צחק.

הטלפון של אלעד צלצל – הבוס שלו מההייטק רצה לדעת אם יספיק לסיים פרויקט עד מחר בבוקר. אלעד יצא שוב למרפסת לדבר בטלפון, ואני נשארתי עם אבא.

"אתה יודע," אמר לי בשקט, "אני רואה את אלעד רץ כל היום אחרי הזנב של עצמו – עבודה, ילדים, משכנתא… ואני שואל את עצמי: בשביל זה שרדתי? בשביל זה הבאתי ילדים לעולם הזה?"

לא ידעתי מה לענות לו. גם אני שואל את עצמי את אותן שאלות לפעמים.

פתאום נשמעה דפיקה בדלת – השכנה שלנו, שרה'לה, נכנסה עם מגש לביבות חמות וחיוך רחב: "חג שמח! שמעתי קצת רעש… הכול בסדר?"

"כן, כן," ענתה אמא שלי בחיוך מאולץ. "רק המשפחה עושה קצת רעש של שמחה…"

שרה'לה התיישבה ליד השולחן והתחילה לספר סיפורים על הילדות שלה במרוקו – איך היו מדליקים נרות חנוכה על גג הבית ומזמינים את כל השכנים לחגוג יחד.

"פעם היה יותר פשוט," היא אמרה. "לא היו טלפונים חכמים ולא היו דאגות כאלה גדולות. רק משפחה ואור קטן שמאיר את הלב."

ראיתי את אבא שלי מחייך פתאום – חיוך קטן ועצוב.

כששרה'לה הלכה, התיישבנו כולנו סביב השולחן – אמא חילקה לכל אחד סלט וסופגניה, מיכל שפכה שמן זית על הלביבות, ואלעד חזר מהמרפסת עם מבט מותש.

"אפשר לשיר משהו?" שאלה נועה הקטנה בקול מתוק.

התחלנו לשיר יחד "מעוז צור", והרגשתי איך הלב שלי מתכווץ ומתרחב בו זמנית – געגוע למה שהיה פעם ותקווה למה שעוד יכול להיות.

בסוף הערב, כשכולם כבר הלכו לישון, נשארתי לבד עם אבא במטבח.

"תגיד לי," הוא לחש לי בקול שבור, "איך ממשיכים הלאה כשכל מה שבנית מתפורר מול העיניים שלך? איך שומרים על המשפחה הזאת ביחד?"

לא ידעתי מה לענות לו.

ואולי גם אתם לא יודעים – האם באמת אפשר לשמור על המסורת והמשפחה בעולם שכל הזמן משתנה? או שאולי הגיע הזמן לשחרר ולתת לדברים לזרום כמו שהם?