אהבה שאינה מתחלקת שווה בשווה: סיפור של אם, כלה ונכדים בארץ ישראל

"את לא מבינה, רבקה! זה לא הוגן! למה דניאל תמיד מקבל ממך יותר חיבוקים, יותר מתנות? גם רוני הבת שלי רוצה סבתא שאוהבת אותה!" מרים עמדה מולי בסלון הדירה הקטנה שלי בפתח תקווה, עיניה דומעות, קולה רועד. שמעתי את הנכדים משחקים בחדר השני, צחוקם מתערבב עם צלילי החדשות מהרדיו. הלב שלי התכווץ. שוב.

רציתי לומר לה שאין לי תשובה פשוטה. רציתי לצעוק: "אני לא בוחרת! הלב שלי בוחר בשבילי!" אבל שתקתי. במקום זה, רק לחשתי: "מרים, אני עושה כמיטב יכולתי."

היא נאנחה, הסתובבה אל הדלת. "זה לא מספיק. רוני מרגישה את זה. גם אני."

נשארתי לבד עם הדממה. הדמעות זלגו בלי שליטה. איך אפשר להסביר למרים – או לעצמי – שלפעמים הלב לא מתחלק שווה בשווה? הרי אני יודעת מה זה להיות לבד. אני, רבקה בת רחל ויוסף, שגידלה שתי בנות לבד אחרי שדוד עזב אותנו לטובת אישה אחרת. אני זו שישנה לילות שלמים על כיסא פלסטיק ליד מיטת בית חולים, כשנועה הבת הבכורה שלי חלתה בדלקת ריאות קשה בגיל חמש. אני זו שנלחמה על כל שקל כדי להאכיל ולחמם את הבית בחורף.

נועה ומיכל – שתי בנותיי. נועה תמיד הייתה קרובה אליי יותר. אולי כי היא הבכורה, אולי כי עברה איתי את השנים הקשות באמת. מיכל נולדה אחרי שדוד כבר לא היה בתמונה; היא גדלה בבית אחר, עם פחות פחדים אבל גם פחות קרבה. תמיד הרגשתי אשמה על זה.

כשנועה התחתנה עם אלעד, שמחתי כל כך. סוף סוף בית יציב, גבר טוב, ילדים מתוקים – דניאל ויעל. דניאל היה הראשון שנולד לי לנכד. כשהחזקתי אותו בידיים בפעם הראשונה, הרגשתי כאילו קיבלתי הזדמנות שנייה לאהוב כמו שצריך. הייתי שם בכל מחלה, בכל הופעה בגן, בכל יום הולדת.

מיכל לעומת זאת – תמיד הייתה מרוחקת יותר. היא עברה לתל אביב, עסוקה בקריירה שלה בהייטק, התחתנה מאוחר עם יונתן והביאה את רוני לעולם רק בגיל ארבעים. רוני מתוקה, אבל אני לא מצליחה להרגיש אליה את אותו החיבור שהיה לי עם דניאל. אני מתביישת בזה. מנסה לפצות במתנות, במילים טובות – אבל הלב לא משקר.

מרים – כלתי של נועה – היא אישה חזקה, דעתנית. היא לא מפחדת להגיד מה שהיא חושבת. לפעמים אני מעריצה אותה על זה; לפעמים זה מפחיד אותי. היא דורשת צדק מוחלט: "אם את סבתא – אז לכולם באותה מידה!" אבל איך אפשר?

לפני שבועיים הייתה לנו ארוחת שישי אצל נועה ואלעד. כל המשפחה הגיעה – גם מיכל ויונתן עם רוני. ישבנו סביב השולחן, דגים חריפים של אלעד, חלות טריות מהמאפייה ליד הבית שלי. דניאל סיפר בדיחה וכולם צחקו – חוץ מרוני שישבה בשקט ליד אמא שלה.

"רוני, למה את לא אוכלת?" שאלתי בעדינות.

היא משכה בכתפיה. "לא רעבה."

מיכל הביטה בי במבט עצוב. "היא מתביישת לדבר ליד כולם," אמרה בלחש.

ניסיתי להתקרב לרוני, להציע לה עוגייה שאפתה במיוחד – אבל היא רק חייכה חיוך קטן והורידה את העיניים לצלחת.

בלילה ההוא חזרתי הביתה ולא הצלחתי להירדם. חשבתי על רוני הקטנה – כמה מעט אני מכירה אותה באמת. כמה מעט היא מכירה אותי.

ביום ראשון התקשרה אליי מיכל: "אמא, אולי תבואי איתי ועם רוני לים בשבת? רק אנחנו שלוש." הסכמתי מיד.

בשבת בבוקר נסענו לים בהרצליה. ישבנו על החול, רוני בנתה ארמון ואני ניסיתי לעזור לה – אבל הידיים שלי מגושמות והיא צחקה עליי: "סבתא, את לא יודעת לבנות!"

"נכון," הודיתי וחייכתי אליה בפעם הראשונה באמת.

פתאום הרגשתי משהו משתנה בי – אולי זו הייתה השמש החמה או הרוח המלוחה או הצחוק של רוני שהתגלגל באוויר.

בערב התקשרה מרים שוב: "רבקה, אני רוצה לדבר איתך ברצינות." נפגשנו בבית קפה קטן ליד הקניון הגדול.

"אני יודעת שלא קל לך," היא פתחה ישר לעניין. "אבל את חייבת להבין – הילדים מרגישים הכל. גם אם את לא מתכוונת לפגוע ברוני, היא מרגישה פחות חשובה מדניאל ויעל. זה שובר לי את הלב לראות אותה ככה."

שתקתי רגע ארוך ואז אמרתי: "מרים, אני לא מושלמת. אני אוהבת את כולם – אבל כל אחד בדרך שלו."

"זה לא מספיק," היא התעקשה.

"אני מנסה," לחשתי שוב.

חזרתי הביתה עם מועקה כבדה בלב.

בלילה חלמתי על אמא שלי – רחל – איך הייתה מחלקת אהבה בין אחיי ואחיותיי. תמיד חשבתי שהיא אוהבת אותי פחות כי הייתי הילדה האמצעית והשקטה. אולי עכשיו אני חוזרת על הטעות שלה?

ביום שישי הבא הבאתי לרוני ספר ילדים חדש ועוגיות שוקולד שאפתה במיוחד בשבילה. היא חייכה אליי ואמרה: "סבתא, תודה!" ואז חיבקה אותי פתאום – חיבוק קטן ומפתיע.

הלב שלי התמלא גאווה וגם כאב: למה רק עכשיו? למה זה כל כך קשה לי?

בערב ישבתי לבד במרפסת והסתכלתי על הרחוב השקט של פתח תקווה. שמעתי ילדים משחקים למטה, ריח גשם ראשון באוויר.

חשבתי על כל השנים שבהן ניסיתי להיות אמא טובה וסבתא טובה – אבל תמיד הרגשתי שאני נכשלת במשהו.

אולי אי אפשר לחלק אהבה בדיוק שווה בשווה? אולי הלב שלנו יודע משהו שאנחנו לא מבינים?

אני שואלת את עצמי: האם אפשר ללמוד לאהוב אחרת? האם אפשר לתקן טעויות של שנים? ומה יקרה אם אמשיך לאכזב את מי שאני הכי אוהבת בעולם?