כשהידיים זוכרות חיים: סיפורו של דב רוזנברג

"אתה לא אשם, דב," אמרה לי אסתר, האחות הראשית, בקול חנוק, אבל לא הצלחתי להאמין לה. עמדתי ליד החלון בסוף המסדרון, מביט על גגות תל אביב המוארים באור ניאון קר, והרגשתי איך הידיים שלי רועדות. הן זכרו כל תנועה, כל ניסיון החייאה, כל שנייה שבה נאבקתי על חייה של מרים לוי – בת עשרים ושתיים, אם טרייה לתינוק בן חודשיים.

היא הגיעה אלינו בלילה, מלווה בבעלה, יעקב. הוא החזיק את ידה כל הדרך אל חדר המיון. "תצילו אותה, בבקשה," התחנן. "היא לא נושמת טוב." ראיתי פחד בעיניו – פחד שמוכר לי היטב. פחד של מי שכבר איבד יותר מדי בחיים האלה.

התחלנו מיד בבדיקות. הלב שלה דפק מהר מדי, החזה עלה וירד בקצב מסוכן. הרגשתי את האחריות מכבידה עלי כמו אבן. "תביאו אק"ג!" צעקתי. "תכינו אינפוזיה!"

אבל משהו השתבש. תוך דקות היא קרסה. ניסיתי הכול – תרופות, החייאה, אפילו התפללתי בליבי. שמעתי את אסתר לוחשת "שמע ישראל" בזמן שהידיים שלי לחצו שוב ושוב על החזה שלה. ואז – דממה. רק צפצוף המוניטור נשאר.

יעקב התמוטט על הרצפה. אסתר חיבקה אותו. אני עמדתי שם, מזיע, מותש, והרגשתי איך כל השנים שלי ברפואה לא הכינו אותי לרגע הזה. "אני מצטער," אמרתי לו בקול שבור.

מאותו לילה לא ישנתי. בבית חיכתה לי רחל, אשתי, עם עיניים אדומות מדאגה. "אתה לא אוכל, אתה לא מדבר איתי," היא אמרה בשקט. "דב, אתה חייב לשחרר. זה לא בריא לך." אבל איך אפשר לשחרר כשאתה יודע שאולי פספסת משהו? אולי אם הייתי בודק שוב את הבדיקות? אולי אם הייתי מתעקש על טיפול אחר?

הילדים שלי – יעל בת ה-17 ואלון בן ה-14 – הרגישו גם הם את המתח בבית. יעל ניסתה להתקרב אלי: "אבא, אתה רוצה שנלך לטייל יחד בשבת?" אבל הדחיתי אותה שוב ושוב. אלון הסתגר בחדרו עם הגיטרה.

בעבודה לא היה קל יותר. מנהל המחלקה, פרופ' ברוך כהן, קרא לי לשיחה. "דב, אתה רופא מצוין, אבל אתה חייב ללמוד להפריד בין העבודה לבית. אנחנו לא אלוהים."

"אבל אנחנו כן מחזיקים חיים בידיים שלנו," עניתי לו בכעס. "איך אפשר לא לקחת את זה ללב?"

"אם תיקח כל מקרה ללב – תישבר," הוא אמר בשקט.

עברו שבועות. כל לילה הייתי חוזר הביתה מאוחר יותר, בוהה במסך הטלוויזיה בלי לראות כלום. רחל ניסתה לדבר איתי על העתיד שלנו – על חופשה שתכננו, על בר המצווה של אלון – אבל אני רק הנהנתי בלי להקשיב באמת.

יום אחד קיבלתי מכתב מיעקב לוי, בעלה של מרים. הוא ביקש להיפגש איתי. רעדתי כשלחצתי על מספר הטלפון שלו.

נפגשנו בבית קפה קטן ליד בית החולים. הוא נראה עייף ושבור.

"רציתי להגיד תודה," אמר לי בקול חלש.

"תודה?" שאלתי בתדהמה.

"כן," הוא אמר. "ראיתי שנלחמת עליה עד הרגע האחרון. אני יודע שלא יכולת להציל אותה – אבל היית שם בשבילנו. זה חשוב לי לדעת שלא היינו לבד."

לא ידעתי מה לומר. דמעות חנקו אותי.

באותו ערב חזרתי הביתה מוקדם מהרגיל. יעל ישבה בסלון עם ספר לימוד פתוח.

"אבא," היא אמרה פתאום, "אני רוצה להיות רופאה כמוך."

הסתכלתי עליה – על העיניים שלה שדומות לשלי, על הידיים הקטנות שעדיין לא יודעות מה זה להחזיק חיים ומוות.

"את בטוחה? זו דרך קשה מאוד," לחשתי.

"אני יודעת," היא ענתה בשקט. "אבל אני רוצה לעזור לאנשים – בדיוק כמוך."

פתאום הרגשתי איך משהו בי משתחרר. אולי בכל זאת יש משמעות לכל הכאב הזה?

בלילה ההוא ישבתי עם רחל במרפסת.

"אני מפחדת שתיעלם לי לגמרי," היא אמרה בדמעות.

"אני כאן," עניתי לה בפעם הראשונה מזה זמן רב באמת.

ישראל היא מדינה שבה החיים והמוות קרובים כל כך – פיגועים, תאונות דרכים, מחלות פתאומיות – וכל אחד מאיתנו נושא איתו סיפורים כאלה בלב. אבל האם אפשר להמשיך לחיות באמת אחרי שמאבדים אמונה בעצמך?

אני דב רוזנברג, רופא ואבא ובעל – ואני שואל אתכם: האם אפשר לסלוח לעצמנו על מה שלא הצלחנו להציל? האם אפשר להמשיך לאהוב כשאנחנו שבורים מבפנים?