רק אחרי שילדתי, בתי בת השמונה פרצה פנימה, משכה את הווילון ולחשה: 'אמא, תיכנסי מתחת למיטה. מהר.' רעד עבר בגופה הקטן. התחבאנו יחד מתחת למיטה, שומעות את הצעדים הכבדים נעצרים לידנו. כל מה שידעתי על ביטחון, על בית, התערער באותו רגע – והבנתי שהעבר רודף אותנו גם כאן, בארץ.
אני, רבקה, בת שישים מירושלים, מוצאת את עצמי מותשת בין קירות ביתי, מטפלת בשלושת נכדיי בזמן שכלתי מאושפזת בבית החולים. אני לא מצליחה להפסיק לחשוד שאולי היא בחרה להישאר שם קצת יותר מהנדרש, בזמן שבני דורש ממני עזרה בלי סוף. בין עייפות, תסכול ואהבה, אני מנסה להבין – האם זו הקרבה או ניצול?
שלושה ימים ישבתי לצד מיטתה של רחל, אשתי האהובה, בבית החולים בתל אביב. החגים חלפו על פניי מבלי שאשים לב, כשכל כולי מרוכז בנשימותיה הקטועות. החיים שלנו השתנו ברגע אחד, והמאבק על כל נשימה שלה הפך למרכז עולמי.
אני דב רוזנברג, רופא ותיק בבית החולים בתל אביב, והיום שבו איבדתי מטופלת צעירה שינה את חיי. בין אשפוזים, משפחה מתפוררת, וביקורת עצמית בלתי פוסקת, אני מנסה להבין אם אפשר להמשיך לרפא אחרים כשהלב שלי נשבר. הסיפור שלי הוא על אשמה, סליחה, והמחיר שמשלמים על בחירות קשות בישראל של היום.
אני יעקב, בן 38, עומד במסדרון בית החולים איכילוב, כשאשתי רחל נלחמת על חייה אחרי תאונת דרכים. בין תקווה לייאוש, אני מתמודד עם פחדים, סודות משפחתיים ישנים, ומערכת בריאות ישראלית עמוסה. זהו מסע של אהבה, אשמה, ובחירה – האם להילחם או לשחרר.
