בין חיים למוות: סיפורו של יעקב בבית החולים איכילוב

"רחל! רחל!" הצעקה שלי נבלעת בין קירות המסדרון הקר של בית החולים איכילוב. אני רץ אחרי האחים שדוחפים את המיטה שלה, גלגלי המתכת חורקים על הלינוליאום. ריח חיטוי צורב באף. דלתות חדר הניתוח נטרקות מולי. "אתה לא יכול להיכנס," אומר לי ד"ר לוי בקור רוח. "תחכה כאן." אני נשאר לבד, הלב שלי דופק כמו פטיש.

רק לפני שעתיים עוד היינו בדרך לארוחת שישי אצל ההורים שלה בגבעתיים. רחל נהגה, אני שיחקתי בטלפון, הילדים מאחור רבו על איזה שיר לשים. ואז – צרחה, פיצוץ, חושך. אני זוכר רק את הפנים של רחל רגע לפני שהרכב השני נכנס בנו מהצד.

עכשיו אני יושב על כיסא פלסטיק במסדרון, הידיים רועדות. אמא שלי, מרים, מתקשרת בפעם השלישית. "יעקב, מה קורה? מה עם רחל?" אני לא יודע מה לענות לה. אבא שלי, יצחק, עומד לידי בשתיקה, עיניו אדומות. הוא תמיד היה איש של מעשים, לא של מילים.

פתאום אני שומע קול מוכר – אחותי שרה מגיעה בריצה. "יעקב! מה קרה? איך זה קרה?" היא מחבקת אותי חזק מדי. "הילדים בסדר?" אני מהנהן. "הם אצל השכנה שלנו, דבורה."

אני מנסה להיזכר ברגעים האחרונים עם רחל – איך התווכחנו על שטויות: מי ישטוף כלים, מי יאסוף את הילדים מהגן. עכשיו כל זה נראה כל כך חסר משמעות.

הזמן עובר לאט. כל דקה מרגישה כמו נצח. אני שומע בכי מחדר סמוך – מישהו אחר איבד מישהו אהוב. אני חושב על הילדים שלנו – תמר בת השבע ויונתן בן הארבע – איך אסביר להם שאמא אולי לא תחזור?

פתאום הדלת נפתחת. ד"ר לוי יוצא, פניו רציניות. "אנחנו עושים כל שביכולתנו," הוא אומר. "יש לה דימום פנימי חמור. אנחנו צריכים לקבל החלטה – יש סיכון גדול בניתוח נוסף."

אני מרגיש שאני טובע. "מה אתה היית עושה?" אני לוחש.

הוא מסתכל לי בעיניים: "זו החלטה שלך ושל המשפחה."

אני מתקשר לאמא של רחל, אסתר. היא בוכה בטלפון: "תציל אותה! אל תוותר!"

אני נזכר בשיחה האחרונה שלי עם רחל לפני שבועיים – היא סיפרה לי בסוד שהיא בהריון, אבל פחדה לספר למשפחה כי חששה מהמצב הכלכלי שלנו. עכשיו הסוד הזה יושב לי על הלב כמו אבן.

אני יוצא החוצה לעשן סיגריה למרות שהפסקתי לפני שנים. שרה באה אחרי: "יעקב, אתה חייב להיות חזק בשביל הילדים." אני מתפרץ: "איך אפשר להיות חזק? אולי אם הייתי נוהג זה לא היה קורה!"

שרה מחבקת אותי שוב: "זה לא אשמתך." אבל אני לא מאמין לה.

בלילה, במסדרון החשוך, אני פוגש את דבורה, השכנה שלנו, שהביאה לי בגדים לילדים ומעט אוכל. היא לוחשת: "כולם מתפללים בשבילכם בבית הכנסת."

אני חוזר פנימה ורואה את יצחק מדבר עם ד"ר לוי בשקט בצד. אחר כך הוא ניגש אליי: "יעקב, צריך להחליט מהר."

אני מתיישב מול ד"ר לוי וחותם על ההסכמה לניתוח נוסף. "תעשה כל מה שאפשר," אני אומר בקול שבור.

השעות עוברות. אני מתפלל – משהו שלא עשיתי מאז הבר מצווה שלי. מבטיח הבטחות לאלוהים שאם רק רחל תצא מזה, אתקן הכול: אקדיש יותר זמן למשפחה, אפסיק לריב על שטויות.

לקראת הבוקר ד"ר לוי יוצא שוב. "הניתוח עבר בשלום, אבל רחל עדיין במצב קשה מאוד. היא בתרדמת."

אני נכנס לחדרה ורואה אותה מחוברת למכשירים, כל כך שקטה וקטנה במיטה הענקית הזו. אני לוחש לה: "רחל, את חייבת לחזור אלינו. הילדים צריכים אותך… אני צריך אותך."

בימים הבאים המשפחה מתכנסת סביב המיטה שלה – אמא שלה מביאה תה עם נענע, אבא שלי יושב בשקט ליד החלון, שרה מקריאה תהילים בקול רועד.

אבל גם אז צצים מתחים ישנים – אסתר מאשימה אותי: "אם הייתם נוסעים באוטובוס זה לא היה קורה! למה תמיד אתה מתעקש לנהוג?" אבא שלי מתערב: "די כבר! זה לא הזמן להאשים."

אני מרגיש שאני נשבר מבפנים.

בערב אחד תמר שואלת אותי: "אבא, מתי אמא תחזור הביתה?" אני עונה לה: "בקרוב בעזרת השם." אבל בפנים אני לא בטוח בכלל.

יום אחד מגיעה עובדת סוציאלית בשם רבקה ומציעה לי לדבר על רגשותיי. אני מתפרץ עליה: "מה יעזור לדבר? זה יחזיר לי את רחל?"

אבל בלילה, לבד בבית הריק, אני נשבר ובוכה כמו ילד קטן.

לאט לאט מתחילים להגיע חברים מהעבודה ומהשכונה – מביאים אוכל, כסף לעזור לנו לעבור את התקופה הקשה. אני מגלה כמה קהילה יכולה להיות חזקה בישראל כשצריך.

חודש עובר ורחל עדיין בתרדמת. יום אחד הרופא קורא לי לשיחה: "יעקב, צריך לחשוב על המשך הדרך – יש אפשרות להתחיל תהליך גמילה מהמכשירים…"

אני מרגיש שאני עומד בפני תהום – האם להילחם בכל מחיר או לשחרר?

אני מתייעץ עם הרב של השכונה, עם שרה ואפילו עם יצחק שמעולם לא דיבר על רגשותיו. כולם אומרים לי: "זו החלטה שלך."

בלילה האחרון לפני ההחלטה אני יושב ליד מיטתה של רחל ומספר לה על הילדים, על הבית שמחכה לה ועל הסוד הקטן שלנו – התינוק שלא הספקנו להכיר.

בסוף בוחר לתת עוד צ'אנס – מבקש מהרופאים להמשיך להילחם.

שבוע אחר כך קורה נס קטן – רחל פוקחת עיניים בפעם הראשונה.

אני מחזיק לה את היד ולוחש: "אני אוהב אותך יותר מכל דבר בעולם." היא מחייכת חלושות.

ועכשיו, חודשים אחרי שהכול התחיל, אני עדיין שואל את עצמי בלילות הארוכים: האם באמת אפשר לסלוח לעצמנו על טעויות העבר? האם אהבה חזקה מספיק כדי לרפא הכול?