האם כלתה עשתה זאת בכוונה?

"רבקה, את חייבת לבוא! אין לי ברירה!" קולו של בני, יוסי, רועד בטלפון. אני שומעת מאחור את הצרחות של הילדים. "רבקה, רק את יכולה לעזור עכשיו."

אני עומדת באמצע הסלון שלי, מחזיקה את הטלפון ביד אחת וביד השנייה את כוס התה שכבר מזמן התקררה. אני בת שישים, לא ילדה. הגב שלי כואב, הברכיים כבר לא מה שהיו פעם, אבל איך אפשר לסרב לבן שלך כשהוא נשמע כל כך אבוד?

"יוסי, אני אגיע עוד חצי שעה," אני עונה, מנסה להסתיר את האנחה. "אבל תגיד לי שוב – מה בדיוק קרה עם מיכל?"

"אמא, היא בבית חולים. הרופאים אומרים שצריך להשאיר אותה להשגחה. היא נראית בסדר, אבל… את יודעת איך זה."

אני יודעת. או לפחות אני חושבת שאני יודעת. מיכל, כלתי, תמיד הייתה קצת עדינה מדי לטעמי. כל שפעת קטנה – ישר רופאים, בדיקות, מנוחה. עכשיו היא בבית חולים כבר שלושה ימים, ואני לא יכולה שלא לתהות: אולי היא פשוט צריכה הפסקה? אולי היא בורחת מהילדים?

אני מגיעה לדירה שלהם בגבעת שאול. הדלת נפתחת וגל של רעש מכה בי – צוריאל בן השבע רץ עם חרב פלסטיק, תמר בת החמש צורחת כי הוא לקח לה את הבובה, ויונתן התינוק בוכה בעגלה.

"סבתא!" צוריאל קופץ עליי. "אמא לא בבית! אבא עצבני!"

אני מחייכת אליו ומלטפת את ראשו. "אני כאן עכשיו. בואו ננסה להירגע כולנו."

יוסי נראה מותש. עיגולים שחורים מתחת לעיניים שלו. "אמא, אני חייב לצאת לעבודה לשעה-שעתיים. תסתדרי?"

אני בולעת רוק. "כן, יוסי. תסע. אני אשאר עם הילדים."

הדלת נסגרת ואני נשארת לבד עם שלושה ילדים קטנים שלא מפסיקים לריב ולבכות. אני מנסה להכין להם ארוחת ערב – שניצלים קפואים ופסטה – אבל תמר לא רוצה שניצל, צוריאל שופך מים על הרצפה ויונתן צורח כי הוא רעב.

"די! מספיק!" אני צועקת פתאום, מופתעת מעצמי. הילדים משתתקים לרגע ואז מתחילים לבכות חזק יותר.

אני מתיישבת על הספה ומרגישה דמעות עולות לי בעיניים. למה זה כל כך קשה? איך מיכל עושה את זה כל יום? ואז עולה בי שוב המחשבה: אולי היא לא עושה את זה באמת. אולי היא פשוט החליטה לברוח.

בערב יוסי חוזר הביתה. הוא מסתכל עליי בעיניים מלאות אשמה.

"אמא, אני יודע שזה קשה… אבל אין לנו אף אחד אחר. את יודעת שמיכל לבד פה בעיר, וההורים שלה בחיפה…"

אני מהנהנת בשקט.

"דיברת עם מיכל?" אני שואלת.

"כן," הוא עונה ומוריד את העיניים לרצפה. "הרופאים אומרים שהיא צריכה עוד יומיים לפחות למנוחה מוחלטת."

אני לא אומרת כלום, אבל בפנים אני רותחת. מנוחה מוחלטת? מי מקבל מנוחה מוחלטת בישראל של היום? בטח לא סבתות כמוני.

בלילה אני חוזרת הביתה לבעלי, אברהם. הוא יושב מול החדשות עם כוס תה.

"נו? איך היה?"

אני מתיישבת בכבדות לידו.

"אני מרגישה שמיכל פשוט החליטה לקחת חופש על חשבוני," אני לוחשת.

אברהם מסתכל עליי במבט חכם.

"רבקה, אולי היא באמת חולה? אולי את שופטת אותה לחומרה?"

אני שותקת. אולי הוא צודק. אבל משהו בי לא נותן לי מנוחה.

ביום למחרת אני שוב אצל הילדים. הפעם צוריאל חוזר מהגן עם פתק מהמורה: "צוריאל היה אלים כלפי ילדים אחרים." אני מנסה לדבר איתו:

"צוריאל, למה הרבצת לילדים?"

הוא מושך בכתפיים.

"כי אמא לא באה לקחת אותי כמו תמיד! כולם צחקו עליי שסבתא באה!"

הלב שלי מתכווץ. אני מחבקת אותו חזק.

בערב אני מתקשרת למיכל לבית החולים.

"מיכל, מה שלומך?"

"בסדר… קצת עייפה… הרופאים אומרים שצריך לנוח…"

אני שומעת ברקע צחוק של אחיות.

"מיכל, הילדים מתגעגעים אלייך מאוד," אני אומרת בעדינות.

היא שותקת רגע ואז עונה: "גם אני אליהם… אבל אני פשוט לא מסוגלת עכשיו לחזור הביתה… רבקה, זה יותר מדי בשבילי לפעמים…"

אני מרגישה פתאום חמלה במקום כעס. אולי באמת קשה לה? אולי גם היא נשברת לפעמים?

בערב אברהם אומר לי: "רבקה, אולי הגיע הזמן שתבקשי גם את עזרת יוסי – שלא הכל ייפול עלייך. תדברי איתו בגובה העיניים."

למחרת בבוקר אני מחכה ליוסי במטבח שלהם.

"יוסי," אני אומרת כשכולם ישנים סוף סוף, "אני אוהבת לעזור לכם – אבל גם לי קשה. הגוף שלי כבר לא כמו פעם. אולי תחשוב על עזרה מבחוץ? מטפלת לכמה שעות? או שתיקח חופש מהעבודה?"

יוסי נאנח.

"אמא, אני יודע… פשוט הכל נפל עלינו פתאום… מיכל באמת לא מרגישה טוב – היא כמעט התעלפה בבית לפני כמה ימים… אני מפחד עליה… ואני מפחד שגם את תישברי…"

אני מסתכלת עליו ורואה פתאום את הילד הקטן שלי – מבולבל ואבוד.

"יוסי, אנחנו משפחה – נעבור את זה יחד. אבל צריך לדבר על הדברים ולא להעמיס בשקט עד שמתפוצצים."

בערב מיכל חוזרת הביתה – חיוורת אבל מחייכת.

"רבקה, תודה ששמרת על הילדים… אני יודעת שזה לא מובן מאליו…"

אני מחבקת אותה חזק.

בלילה במיטה אני חושבת: האם טעיתי כששפטתי אותה? האם אנחנו הנשים בישראל פשוט התרגלנו לשאת הכל לבד עד שאנחנו קורסות?

אולי הגיע הזמן לדבר בגלוי על הקושי – ולא להתבייש לבקש עזרה?

מה אתם חושבים – האם אנחנו באמת יודעות להציב גבולות ולשמור על עצמנו בתוך המשפחה?