אני תמר, ילדה ירושלמית, שביום אחד פשוט לא רציתי לחזור הביתה. פחדתי מהתגובה של אמא לציון הנמוך שקיבלתי, אבל מאחורי הפחד הזה הסתתרו סודות גדולים יותר. זהו סיפור על בית, על סודות, על אהבה ועל השאלה האם אפשר באמת לברוח מהמשפחה שלך.
יום אחד, במקרה, ראיתי את גיסי, אלעד, בוגד באחותי ההרה, מיכל. מתוך רצון להגן עליה ועל העובר, בחרתי לשתוק – החלטה ששינתה את חיי והובילה לקרע משפחתי עמוק. היום, כשכולם מפנים אליי אצבע מאשימה, אני שואלת את עצמי אם באמת עשיתי את הדבר הנכון.
בוקר אחד, רגע לפני שהשמש זרחה, עמדתי על המרפסת בבית הוריי במושב בגליל, מנסה לנשום עמוק ולשכוח את הלילה הארוך שעבר עליי. אמא שלי, רחל, יצאה אליי בשקט, עטופה בשאל ישן, והביטה בי בעיניים מלאות דאגה. זה היה היום שבו הבנתי שהחיים שלנו לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו – מאז שאחי יונתן נעלם במילואים, כל בוקר הפך למאבק בין תקווה לייאוש.
ישבתי מול בתי רחל במסעדה קטנה בירושלים, לבי מתמלא שמחה ודאגה. לא היה לי כסף לשלם על החגיגה, אבל אז זר גמור עשה מעשה ששינה את חיי. הסיפור שלי הוא על תקווה, בושה, וחסד אנושי במקום הכי לא צפוי.
