הכול התחיל באותו שלישי אחר הצהריים, כשמרדכי נכנס שוב לבית הקפה שלנו, כמו תמיד, שקט, עם עיתון ביד. אף פעם לא דיבר הרבה, אבל תמיד חייך והשאיר טיפ נדיב. באותו יום גילינו שאין לו אף אחד – והחלטנו לעשות מעשה.