אף אחד מהמשפחה לא הגיע – החלטנו לחגוג לו יום הולדת שמגיע לו באמת

"אתה בטוח שלא תבוא?" שאלתי את עצמי שוב ושוב, כשעמדתי מאחורי הדלפק והבטתי במרדכי מתקרב אל הדלת. הוא תמיד הגיע בדיוק באותה שעה, שלישי אחר הצהריים, עם העיתון הישן שלו, כאילו הזמן עצר מלכת עבורו. הפעם משהו היה שונה – אולי זה היה האופן שבו הביט ברצפה, או היד שרעדה מעט כשהחזיק את הספל.

"שלום, מרדכי," אמרתי בחיוך, מנסה להסתיר את הדאגה בקולי. "הרגיל?"

הוא הנהן, חצי חיוך על שפתיו. "כן, רותי. תודה."

הגשתי לו את הקפה השחור והעוגת לימון שהוא כל כך אהב. הוא התיישב ליד החלון, מביט החוצה על הרחוב הסואן של תל אביב, כאילו מחפש שם משהו שאבד מזמן.

במשך חודשים ראיתי אותו מגיע לבד, אף פעם לא עם מישהו אחר. לפעמים הייתי שומעת אותו ממלמל לעצמו ביידיש, שפה שכמעט נעלמה מהרחובות שלנו. יום אחד העזתי לשאול: "מרדכי, יש לך משפחה? מישהו לבוא איתו?"

הוא הביט בי בעיניים עייפות. "היו לי פעם," אמר בשקט. "אשתי נפטרה לפני שנים. הילדים שלי…" הוא השתתק, בולע רוק. "הם בחו"ל. לא מדברים איתי כמעט."

הלב שלי התכווץ. חשבתי על אבא שלי, שגם הוא יושב לבד בבית אבות בירושלים, מחכה לטלפון ממני או מאחותי. כמה קל לשכוח את אלה שהיו פעם מרכז עולמנו.

עברו שבועות. יום אחד שמעתי את מרדכי מדבר עם עצמו: "עוד שבועיים יום הולדת… שמונים ושבע… מי יזכור? מי יבוא?"

בלילה לא הצלחתי להירדם. דמיינתי אותו יושב לבד בדירה הישנה שלו, בלי אף אחד שיגיד לו מזל טוב או יחבק אותו. החלטתי שאני לא אתן לזה לקרות.

למחרת סיפרתי לעובדים בבית הקפה – יעקב הבאריסטה, רבקה שמביאה עוגות מהבית של אמא שלה, ודוד שמנקה אחרי כולם. "אנחנו חייבים לעשות לו משהו," אמרתי. "יום הולדת אמיתי."

יעקב חייך: "אני אביא בלונים!"
רבקה קפצה: "אמא שלי תכין עוגת דבש ענקית!"
דוד הנהן: "אני אדאג למוזיקה – רק שירים ישנים שהוא אוהב."

השבועיים עברו במהירות. כל יום מרדכי הגיע, ואנחנו ניסינו לא להסגיר את ההתרגשות שלנו. הוא לא חשד בכלום.

ביום הגדול קישטנו את בית הקפה בבלונים כחולים ולבנים, תלינו שרשרת דגלי ישראל קטנה מעל הדלפק, והנחתי על השולחן שלו כרטיס ברכה ענק שכולם חתמו עליו – אפילו לקוחות קבועים אחרים.

כשהוא נכנס, כולנו קפצנו: "מזל טוב מרדכי! יום הולדת שמח!"

הוא עמד שם רגע, המום לגמרי. הדמעות זלגו מעיניו בלי שליטה.

"מה… מה זה? בשבילי?"

"ברור," אמרתי וחיבקתי אותו. "אתה חלק מהמשפחה שלנו כאן."

הושבנו אותו ליד השולחן הכי יפה, הגשנו לו עוגת דבש עם נרות, ודוד שם ברקע את "ירושלים של זהב" בביצוע המקורי של נעמי שמר.

מרדכי סיפר לנו סיפורים מהעבר – איך עלה לארץ אחרי המלחמה, איך פגש את אשתו בשוק מחנה יהודה בירושלים, איך בנה במו ידיו את הבית הראשון שלהם בבת ים.

"פעם היינו קהילה אמיתית," אמר בקול רועד. "כולם הכירו את כולם, דאגו אחד לשני. היום… כל אחד לעצמו."

יעקב הניח יד על כתפו: "אבל אנחנו כאן בשבילך עכשיו."

בסוף הערב מרדכי ביקש לומר משהו: "אני רוצה להודות לכם," אמר בקול חנוק מדמעות. "לא ידעתי שיש לי עוד משפחה בארץ הזאת. עשיתם לי יום הולדת שלא אשכח לעולם. אולי הילדים שלי לא כאן, אבל אתם – אתם המשפחה שלי עכשיו."

אחרי שהוא הלך, נשארתי לשטוף כלים עם רבקה.
"את חושבת שזה באמת עזר לו?" היא שאלה.

הבטתי בחלון החשוך וחשבתי על כל הזקנים הבודדים בארץ הזאת – אלה ששכחו אותם, אלה שמחכים לטלפון שלא יגיע.

"לפעמים כל מה שאדם צריך זה שמישהו יזכור אותו," עניתי בשקט.

אני שואלת אתכם – כמה פעמים עברתם ליד מישהו כזה ולא עצרתם? האם אנחנו באמת יודעים מי יושב לידנו בבית הכנסת או בקפה השכונתי? אולי הגיע הזמן שנזכור קצת יותר אחד את השני.