האם ילדיי יוכלו אי פעם לסלוח לי?

"אתה לא אבא שלי!" הצעקה של תמר, בתי הבכורה, עדיין מהדהדת באוזניי. עמדתי מולה בכניסה לבית הספר, מנסה להושיט לה את הסנדוויץ' שהכנתי במיוחד, והיא – עיניים בוערות, שפתיים רועדות – לא רצתה אפילו להסתכל עליי. "תמר, חכי רגע…" לחשתי, אבל היא כבר התרחקה, נבלעת בין הילדים. נשארתי לעמוד שם, עם שקית ניילון ביד, מרגיש זר בעיר שלי, זר אפילו לילדיי.

אני יעקב לוין, בן חמישים ושתיים, גר ברמת גן. פעם הייתה לי משפחה. נישאתי לרחל כשהייתי בן עשרים ושמונה. היא הייתה אהבת נעוריי, חכמה, יפה, עם צחוק שיכול היה להמיס כל קושי. יחד הבאנו לעולם את תמר ונעמה. חשבתי שהחיים שלי מסודרים, שיש לי בית, שורשים, עתיד. אבל החיים בישראל לא פשוטים – משכנתא, עבודה תובענית, פקקים, יוקר מחיה. לא שמתי לב איך לאט לאט אנחנו מתרחקים.

רחל שקעה באימהות. היא הייתה אמא נהדרת, אבל שכחה אותי בדרך. אני לא מאשים אותה – גם אני ברחתי לעבודה, לשעות נוספות, למשרד. בערבים היינו יושבים מול הטלוויזיה, כל אחד עם הטלפון שלו. לא דיברנו באמת. כשהצעתי שנלך לטיפול זוגי, היא אמרה שאין לה כוח. "אני עייפה, יעקב. תן לי שקט."

המריבות התחילו להיות יומיומיות. על כסף, על חינוך, על מי יקום בלילה לתינוקת. עד שיום אחד, אחרי ריב סוער במיוחד, ארזתי תיק ויצאתי. לא חשבתי שזה יהיה לתמיד. רציתי רק אוויר. אבל הדלת נסגרה מאחוריי, והלב שלי נשבר.

בהתחלה עוד ניסיתי לשמור על קשר. הייתי מגיע לקחת את הבנות לפארק, לקולנוע. אבל רחל לא הקלה עליי. "הוא עזב אותנו," אמרה להן. "הוא בחר בעצמו." שמעתי את זה מהן, מהחברות שלהן, אפילו מהמורה של תמר. הפכתי לאיש הרע בסיפור.

הבנות התרחקו. תמר הפסיקה לענות להודעות שלי. נעמה הייתה קטנה מדי להבין, אבל עם הזמן גם היא התחילה להסתכל עליי בעיניים זרות. ניסיתי להסביר, לבקש סליחה, לשלוח מתנות. כלום לא עזר. יום אחד, כשבאתי לאסוף אותן, רחל סגרה את הדלת בפנים שלי. "הן לא רוצות לראות אותך. תן להן זמן."

עברו חודשים. אחר כך שנים. ראיתי אותן רק בתמונות בפייסבוק – תמר עם תעודת הצטיינות, נעמה במסיבת סיום. לא הייתי שם. לא ידעתי מה הן אוהבות, מי החברות שלהן, מה מפחיד אותן בלילה. הייתי אבא רק על הנייר.

החברים שלי אמרו לי להילחם. "תפנה לבית משפט!" אבל לא רציתי לגרור את הבנות למלחמות. כבר גררתי אותן מספיק. במקום זה, כתבתי להן מכתבים. כל יום הולדת, כל חג, שלחתי ברכה. לפעמים קיבלתי תשובה קצרה – "תודה" – אבל לרוב לא קיבלתי כלום.

פעם אחת, אחרי שלוש שנים של שתיקה, תמר התקשרה אליי. "אבא, למה עזבת?" היא שאלה בקול שבור. לא ידעתי מה לענות. "הייתי עייף, טעיתי, לא ידעתי איך להישאר," גמגמתי. היא ניתקה.

בלילות הייתי שוכב במיטה הקטנה בדירה השכורה שלי, שומע את השכנים צוחקים, חושב על כל מה שאיבדתי. הייתי רואה אבות אחרים בגינה, משחקים עם הילדים שלהם, ושואל את עצמי – האם אפשר לתקן? האם יש דרך חזרה?

לפני שנה, רחל התחתנה שוב. שמעתי על זה במקרה, דרך חברים משותפים. הבנות קיבלו אבא חדש. זה כאב לי, אבל גם שמחתי בשבילן. מגיע להן שיהיה להן בית חם. אבל איפה אני בכל זה?

לאחרונה, נעמה שלחה לי הודעה: "אבא, אני מתגייסת עוד חודש. אפשר להיפגש?" הלב שלי דפק כמו משוגע. נפגשנו בבית קפה קטן ליד התחנה המרכזית. היא ישבה מולי, בוגרת, יפה, עם עיניים של רחל. דיברנו שעתיים. היא סיפרה לי על הלימודים, על החברות, על החששות מהצבא. לא דיברנו על העבר. רק על ההווה.

כשחזרתי הביתה, בכיתי. בפעם הראשונה מזה שנים הרגשתי שיש תקווה. אולי לא אהיה אבא מושלם, אולי לא אוכל להחזיר את השנים שאבדו – אבל אולי עוד יש לי מקום בלב שלהן.

אני כותב את הסיפור הזה כי אני יודע שיש עוד הרבה אבות כמוני בישראל – אבות שנפלו בין הכיסאות, שאיבדו את הילדים שלהם בגלל טעויות, בגלל ניכור הורי, בגלל מערכת משפט שלא תמיד רואה את טובת הילד באמת. אני לא מחפש רחמים. רק רוצה לשאול – האם אפשר לסלוח? האם אפשר לבנות מחדש אמון שנשבר?

אולי יום אחד תמר תסכים להיפגש איתי. אולי יום אחד אוכל להיות שוב חלק מהחיים שלהן, לא רק זיכרון רחוק. עד אז, אני מחכה. כותב להן מכתבים. מתפלל.

האם ילדיי יוכלו אי פעם לסלוח לי? האם יש דרך חזרה אחרי שנשברת המשפחה? אשמח לשמוע – מה אתם הייתם עושים במקומי?