למה אמא בחרה בו ולא בי: האמת המרה שנחשפה אחרי שנים

"את לא מבינה, מרים, זה לא פשוט כמו שאת חושבת!" אמא צעקה, עיניה נוצצות מדמעות, כשעמדתי מולה בסלון הדירה הקטנה של סבתא. הייתי בת שמונה, הלב שלי דפק כמו תוף. "אבל למה את עוזבת אותי? למה הוא יותר חשוב ממני?" שאלתי, הקול שלי נשבר. היא הסתובבה ממני, כאילו המבט שלי שורף לה את העור.

מאותו רגע, העולם שלי התהפך. אמא עברה לגור עם אליעזר, בעלה החדש, ואני נשארתי אצל סבתא רחל וסבא יצחק בשיכון הישן של קריית שמונה. כל ערב הייתי שומעת את הצחוק של הילדים מהבניין ממול, ותוהה למה אני לא יכולה להיות כמוהם – עם אמא שמכינה ארוחת ערב ומלטפת לפני השינה. במקום זה, סבתא הייתה שמה לי שמיכה עבה ומספרת לי סיפורים על ילדותה בירושלים, כאילו זה יכול למלא את החור בלב שלי.

שנים עברו. כל חג, כל יום הולדת, כל טקס בבית הספר – אמא לא באה. "יש לה עבודה", "היא לא מרגישה טוב", "אליעזר צריך אותה" – תמיד תירוצים. הייתי יושבת ליד החלון ומדמיינת איך היא תיכנס פתאום, תחבק אותי חזק ותגיד: "סליחה, מרים, עשיתי טעות". אבל זה לא קרה.

בגיל 16, אחרי עוד ריב עם סבתא על שעת חזרה הביתה, ברחתי מהבית. הלכתי ברגל עד הבית של אמא, דפקתי בדלת כמו משוגעת. אליעזר פתח, עיניו קרות. "מה את עושה פה?" שאל. "אני רוצה לראות את אמא שלי!" צעקתי. הוא נאנח, הלך לקרוא לה. היא יצאה, לבושה בפיג'מה, עייפה. "מרים, למה באת? את יודעת שזה לא מתאים…"

"לא מתאים? אני הבת שלך! למה את לא רוצה אותי? למה בחרת בו ולא בי?" הדמעות חנקו אותי. היא שתקה רגע ארוך, ואז אמרה בשקט: "את לא מבינה הכול. יום אחד תביני". טרקתי את הדלת וברחתי בחזרה לסבתא, נשבעת שלעולם לא אסלח לה.

החיים המשיכו. התגייסתי לצבא, עשיתי שירות קרבי, ניסיתי להוכיח לעצמי שאני שווה משהו. כל פעם שראיתי אמא ואליעזר ברחוב, הלב שלי התכווץ. הם נראו כמו משפחה רגילה – הולכים לסופר, צוחקים, אפילו עם ילד קטן חדש. אחי למחצה. מעולם לא פגשתי אותו באמת.

אחרי הצבא עברתי לתל אביב, עבדתי בשלוש עבודות כדי לשלם שכר דירה. סבתא נפטרה, סבא נשבר. נשארתי לבד בעולם. לפעמים הייתי מתקשרת לאמא, מנתקת אחרי הצלצול הראשון. לא היה לי אומץ לדבר.

יום אחד, קיבלתי טלפון מאליעזר. "מרים, אמא שלך בבית חולים. כדאי שתבואי." הלב שלי דפק. רציתי לסרב, אבל משהו בתוכי משך אותי לשם. הגעתי לחדר שלה – היא נראתה קטנה, חלשה, לא האישה שזכרתי. ישבתי לידה, שותקת.

"מרים…" היא לחשה. "אני מצטערת. לא ידעתי איך להסביר לך אז… פחדתי."

"פחדת ממה? ממני?" שאלתי, הקול שלי רועד.

"פחדתי מאליעזר. הוא… הוא לא רצה אותך בבית. הוא אמר שאם תישארי – הוא יעזוב אותי. לא היה לי כסף, לא היה לי לאן ללכת. חשבתי שאם אשאיר אותך אצל אמא שלי – לפחות תגדלי במקום בטוח."

הרגשתי כאילו מישהו דקר אותי בלב. "אז בחרת בו כי פחדת להיות לבד?"

היא הנהנה, דמעות זולגות על לחייה. "אני יודעת שזה לא תירוץ. כל השנים האלה… כל יום התגעגעתי אלייך. אבל לא היה לי אומץ להילחם עליו."

שתקתי. רציתי לצעוק, לקלל, לברוח שוב – אבל משהו בי נשבר. ראיתי אותה, אישה שבורה, לא האמא החזקה שזכרתי. פתאום הבנתי: גם לה היה קשה. גם היא פחדה.

היא נפטרה שבוע אחרי זה. בהלוויה עמדתי ליד אליעזר והילד הקטן – אחי – ולא ידעתי אם אני שונאת אותם או מרחמת עליהם. אחרי הטקס, אליעזר ניגש אליי. "אני יודע שפגעתי בך. לא מגיע לי סליחה, אבל תדעי שאמא שלך אהבה אותך מאוד. היא פשוט לא ידעה איך להילחם בשבילך."

חזרתי הביתה, ישבתי לבד בסלון הקטן שלי בתל אביב וחשבתי: האם יכולתי לסלוח לה? האם הייתי בוחרת אחרת במקומה? האם בישראל של היום, שבה כל כך הרבה נשים חיות בפחד או בחוסר אונים – יש בכלל דרך נכונה לבחור?

אולי כולנו קצת קורבנות של הנסיבות שלנו. אולי הגיע הזמן לדבר על זה באמת – על אימהות שלא מצליחות להגן על הילדים שלהן, על נשים שמוותרות על עצמן בשביל גבר, על ילדים שגדלים עם חור בלב.

האם אפשר באמת לסלוח על נטישה? האם יש דרך לתקן את מה שנשבר בילדות? אני עדיין מחפשת תשובה.