האם אפשר לחזור אחורה?

"אתה באמת חושב שזה היה שווה את זה?" שמעתי את קולה של אמא שלי, אסתר, חותך את הדממה במטבח הקטן. היא עמדה מולי, עיניה דומעות, מחזיקה ביד אחת את הסיר ובשנייה את ליבי. "מרדכי, אתה לא ילד. רחל נתנה לך הכול. למה הרסת הכול?"

לא ידעתי מה לענות. עמדתי שם, בן ארבעים ושתיים, גבר שחשב שהוא יודע מה הוא רוצה מהחיים – וגילה שהוא לא יודע כלום. "אמא, אני… אני לא יודע איך להסביר. פשוט הרגשתי שאני נחנק. רציתי משהו אחר."

היא הנידה בראשה. "משהו אחר? ומה קיבלת? אישה שלא מבינה אותך, ילדים שלא מדברים איתך, שכנים שמסתכלים עליך כאילו אתה מצורע. זה מה שרצית?"

השתתקתי. כל מילה שלה הייתה כמו סכין בלב. מאז שעזבתי את רחל, החיים שלי התפרקו. העיר הקטנה שלנו בגליל – כולם מכירים את כולם, ולכולם יש דעה על מה שעשיתי. אפילו בבית הכנסת, כשאני נכנס לתפילה של שבת, אני מרגיש את המבטים – חלקם רחמים, חלקם בוז.

התחלתי לכתוב יומן. אולי זה יעזור לי להבין איפה טעיתי. אולי זה יקל על הכאב. אני כותב עכשיו כי אני לא מצליח לישון בלילות. הזיכרונות עם רחל לא נותנים לי מנוחה: איך היינו יושבים יחד במרפסת בערב שבת, שותים תה עם נענע ומדברים על הילדים – יעקב ונעמה – ועל החלומות שלנו.

אבל אז נכנסה דינה לחיי. היא הייתה שונה – צעירה יותר, מלאת חיים, גרמה לי להרגיש שוב צעיר. חשבתי שמצאתי משהו חדש, משהו שיחזיר לי את התשוקה לחיים. עזבתי את רחל בשביל דינה – החלטה של רגע שהפכה לחרטה של חיים שלמים.

"מרדכי!" דינה צעקה עליי לפני שבועיים, כשחזרתי מאוחר מהעבודה. "אתה אף פעם לא פה! למה בכלל התחתנת איתי אם אתה כל הזמן חושב על המשפחה הישנה שלך?"

לא ידעתי מה לענות לה. היא צדקה – הראש שלי היה תקוע בעבר. ניסיתי לבנות חיים חדשים, אבל כל דבר הזכיר לי את הבית הישן: הריח של החמין בשבת, הצחוק של הילדים, השיחות הארוכות עם רחל בלילות.

הילדים שלי הפסיקו לדבר איתי כמעט לגמרי. יעקב בן ה-17 שלח לי הודעה אחת בחודש האחרון: "אבא, אל תבוא לבר מצווה של דוד שלי אם אתה מביא את דינה." נעמה בת ה-14 מתעלמת ממני לחלוטין. הלב שלי נשבר בכל פעם שאני רואה אותן ברחוב והן מסיטות מבט.

אפילו בעבודה במועצה המקומית אני מרגיש זר. פעם הייתי מרדכי – האיש שכולם סומכים עליו, שתמיד עוזר לכולם. עכשיו אני "מרדכי שעזב את רחל", האיש שאף אחד לא רוצה לשבת לידו בהפסקת קפה.

בלילה אחד, אחרי עוד ריב עם דינה, יצאתי לטייל ברחובות השקטים של העיר. עברתי ליד הבית הישן שלי – הבית שבו גרתי עם רחל והילדים. האור במטבח דלק. ראיתי את רחל עומדת שם, מכינה תה לעצמה. לרגע רציתי להיכנס, לדפוק בדלת ולהגיד לה: "טעיתי. תחזרי אליי." אבל פחדתי.

למחרת בבוקר קיבלתי טלפון מאבא שלי, שמואל: "מרדכי, מספיק עם השטויות האלה. תחזור למשפחה שלך לפני שיהיה מאוחר מדי."

"אבל אבא… רחל לא תרצה לראות אותי יותר בחיים."

"אתה לא יודע עד שלא תנסה," הוא אמר בקול תקיף.

עברו עוד כמה ימים עד שאזרתי אומץ להתקשר לרחל. הלב שלי דפק כמו משוגע כשהטלפון צלצל.

"שלום?" היא ענתה בקול שקט.

"רחל… זו אני. מרדכי."

שתיקה ארוכה.

"מה אתה רוצה?"

"רק לדבר… לשמוע אותך… לדעת שאת בסדר."

"אני בסדר," היא אמרה בקור.

"רחל… אני מצטער. באמת מצטער על הכול. עשיתי טעות איומה. אני לא מפסיק לחשוב עלייך ועל הילדים… על הבית שלנו…"

עוד שתיקה.

"מרדכי, אתה בחרת ללכת. עכשיו תן לנו להמשיך הלאה." הקול שלה רעד לרגע.

"אני לא יכול… אני לא מצליח להמשיך בלעדיכם." הרגשתי דמעות חונקות אותי.

"זה כבר לא תלוי רק בך," היא אמרה וניתקה.

נשארתי עם הטלפון ביד, מרגיש כמו ילד קטן שאיבד הכול.

מאז אותה שיחה אני מסתובב כמו צל של עצמי. דינה כבר הבינה שאין לנו עתיד – היא עזבה לפני שבועיים וחזרה להורים שלה בירושלים. נשארתי לבד בדירה השכורה, מוקף בזיכרונות ובחרטה.

לפעמים אני הולך לבית הכנסת ומתפלל חזק יותר מכולם – מבקש סליחה מאלוהים ומהמשפחה שלי. אבל בעיר קטנה כמו שלנו, אין סודות ואין מחילה קלה.

השכנה שלי, רבקה, פגשה אותי במכולת לפני כמה ימים: "מרדכי, תדע לך – אנשים מדברים הרבה שטויות. אבל אם תראה שאתה באמת מתחרט ותעשה הכול בשביל לתקן – אולי יום אחד יסלחו לך." היא חייכה אליי בעצב.

אני מנסה להראות לכולם שהשתניתי – עוזר לשכנים, מתנדב בבית הכנסת, משתדל להיות אדם טוב יותר. אבל הכי קשה זה לסלוח לעצמי.

לפעמים אני עומד מול המראה ושואל: איך אדם יכול להרוס לעצמו את החיים ברגע אחד של חולשה? האם באמת אפשר לתקן הכול? האם יש דרך חזרה?

אני כותב עכשיו כי אולי מישהו מכם עבר משהו דומה – אולי תספרו לי איך ממשיכים הלאה כשכל מה שאתה רוצה זה לחזור אחורה ולתקן.