בין אמא לאהבה: הסיפור של מרים

"יעקב, אתה שוב לא חוזר הלילה?" שאלתי בקול רועד, כששמעתי את קולו מהצד השני של הקו. "אמא לא מרגישה טוב, מרים. את יודעת את זה. אני לא יכול להשאיר אותה לבד." הוא נשמע עייף, כמעט כועס. "אבל כבר חצי שנה אתה שם! אני לבד בבית הזה, עם הילדים, עם הכל! מתי תזכור שגם לי יש צרכים?" כמעט צעקתי. שמעתי אותו נושם עמוק. "את לא מבינה אותי. אף פעם לא הבנת."

הטלפון נותק. נשארתי לשבת על הספה, הדמעות זולגות בלי שליטה. בחוץ נשמעו צפירות של מכוניות, ילדים שיחקו בכדור ברחוב – חיים רגילים של תל אביב, אבל אצלי הכל התפרק.

אני מרים, בת 38, נשואה ליעקב כבר 14 שנה. יש לנו שני ילדים – רותי בת 10 ודוד בן 7. תמיד חשבתי שאנחנו משפחה רגילה: קצת ריבים, הרבה אהבה, שגרה ישראלית טיפוסית. אבל מאז שאמא של יעקב חלתה – הכל השתנה.

שרה, אמו של יעקב, תמיד הייתה דמות דומיננטית. אלמנה מגיל צעיר, גידלה את יעקב לבד בשכונת התקווה. היא הייתה אומרת לי: "מרים, תזכרי – גבר צריך לדעת שאמא שלו תמיד קודמת." הייתי מחייכת בנימוס, אבל בפנים בער בי משהו. למה אני תמיד צריכה להיות במקום השני?

בהתחלה זה היה לכמה ימים פה ושם – יעקב היה נוסע אליה כשהייתה מרגישה לא טוב. אחר כך זה הפך לשבועות. ואז, לפני חצי שנה, הוא פשוט ארז תיק ואמר: "אני חייב להיות עם אמא. היא צריכה אותי." לא שאל אותי, לא התייעץ – פשוט הלך.

ניסיתי להבין אותו. באמת שניסיתי. שרה חולה – יש לה סוכרת קשה ובעיות לב. אבל למה אני והילדים צריכים לשלם את המחיר? למה אני צריכה להרגיש כאילו אני מתחרה באמא שלו על תשומת הלב?

בערבים הייתי מתקשרת אליו שוב ושוב. לפעמים ענה, לפעמים לא. כשהיה עונה – תמיד אותו טון קריר: "אני עסוק עם אמא." פעם אחת אפילו שמעתי אותה ברקע: "תגיד לה שתפסיק להציק לך! היא לא מבינה מה זה משפחה אמיתית!"

התחלתי להרגיש שאני משתגעת. כל החברות שלי אמרו לי: "מרים, תעמדי על שלך! תדרשי ממנו לחזור!" אבל איך אפשר לדרוש ממישהו לבחור בין אמא שלו לאשתו?

יום אחד, אחרי עוד לילה בלי שינה, התקשרתי אליו שוב. "יעקב, אני לא יכולה יותר. הילדים שואלים איפה אבא שלהם. רותי בוכה כל לילה. דוד התחיל להרטיב במיטה שוב. אתה לא רואה מה קורה פה?"

"מרים," הוא אמר בשקט, "אני יודע שזה קשה לך. אבל את לא מבינה מה עובר עלי. אמא שלי גידלה אותי לבד! היא הקריבה הכל בשבילי! עכשיו תורי להחזיר לה. למה את לא יכולה להבין את זה?"

"ואני? אני לא הקרבתי כלום? אתה יודע כמה לילות ישבתי איתך כשהיית מובטל? כמה פעמים ויתרתי על עצמי בשבילך? למה רק ההקרבה שלה נחשבת?"

הוא שתק רגע ארוך ואז אמר: "את אף פעם לא היית מסוגלת להבין אותי באמת." וניתק.

התחלתי להסתגר בעצמי. בעבודה בקופת החולים כולם שמו לב שאני עצובה. אפילו המנהלת שלי, רבקה, קראה לי לשיחה: "מרים, את חייבת לדאוג לעצמך. אי אפשר להחזיק ככה מעמד."

בלילות הייתי יושבת מול הטלוויזיה ורואה זוגות מתווכחים בסדרות ישראליות – ופתאום הבנתי כמה הסיפור שלי דומה לכל כך הרבה אחרים בארץ הזאת: גברים שנקרעים בין אמא לאישה, נשים שמרגישות שקופות.

יום אחד החלטתי לנסוע אל שרה בעצמי. דפקתי על הדלת שלה ביד רועדת. יעקב פתח – עייף, מזוקן, עיניים טרוטות.

"מה את עושה פה?" שאל.

"באתי לדבר איתך. עם שניכם." נכנסתי פנימה בלי לחכות לתשובה.

שרה שכבה על הספה בסלון הקטן שלה, עטופה בשמיכה עבה למרות החום של יולי.

"שלום שרה," אמרתי בקור.

"שלום מרים," היא ענתה בלי להסתכל עלי.

"אני רוצה להבין – מה קורה פה? למה יעקב צריך להיות פה כל הזמן? למה אי אפשר למצוא פתרון אחר?"

שרה הרימה אלי מבט קשה: "את לא יודעת מה זה להיות לבד בעולם הזה. את באת ממשפחה גדולה – תמיד היה לך מי שיעזור לך. לי יש רק את יעקב. אם הוא יעזוב אותי – אין לי כלום!"

"אבל גם לי אין כלום בלעדיו!" צעקתי פתאום. "הילדים שלנו צריכים אותו! אני צריכה אותו! למה את חושבת שרק את סובלת?"

יעקב עמד בינינו, מבולבל.

"אולי… אולי אפשר להביא מטפלת שתעזור לך," ניסיתי להציע.

"אני לא רוצה זרות בבית שלי! רק הבן שלי יכול לעזור לי!" שרה התעקשה.

"אז מה את מצפה ממני לעשות? להתגרש? לפרק משפחה?"

שרה שתקה רגע ואז אמרה בשקט: "אם את באמת אוהבת אותו – תביני אותו." הרגשתי איך הלב שלי נשבר.

יצאתי מהדירה שלהם וטרקתי את הדלת מאחורי. ברחוב עמדתי ובכיתי כמו ילדה קטנה.

מאז אותו יום כמעט ולא דיברנו. הילדים התרגלו לשגרה החדשה – אבא בא לבקר פעם בשבועיים, מביא מתנות קטנות וממהר לחזור לשרה.

בערבים אני יושבת לבד ושואלת את עצמי: האם זו המשמעות של משפחה בישראל? האם תמיד האמא קודמת לכל? ומה עם האישה והילדים?

לפעמים אני חושבת לעזוב הכל ולהתחיל מחדש – אבל אז אני נזכרת ביעקב של פעם, בזה שהיה מחבק אותי בלילות חורף קרים ואומר לי שאני כל עולמו.

אולי יום אחד הוא יבין שגם לי יש לב שנשבר.

ואתם – הייתם מסוגלים לבחור בין אמא שלכם לבין בן או בת הזוג? האם יש בכלל תשובה נכונה לשאלה הזאת?