המשכורת שלי, השליטה שלו: סיפור חיי עם אלי

"שרה! איפה הקבלה של המכולת? אמרת שקנית רק לחם וחלב, אז למה זה יצא ארבעים ושבעה שקלים?" קולו של אלי הדהד במטבח הקטן שלנו, בעודו מנפנף בקבלה מול פניי. עמדתי שם, ידיי רועדות, מנסה להיזכר אם באמת קניתי משהו נוסף. אולי הוספתי חבילת ביצים? אולי שכחתי לעדכן אותו? הלב שלי דפק במהירות, כמו תמיד כשאני עומדת מולו עם קבלות ביד.

"אלי, אני חושבת שהוספתי גם גבינה… לא שמתי לב למחיר," גמגמתי. הוא הביט בי בעיניים קרות, כאילו אני ילדה קטנה שנתפסה בגניבה. "את יודעת שאין לנו כסף לבזבז על שטויות. בפעם הבאה תביאי לי רשימה לפני שאת יוצאת מהבית."

ככה זה כבר חמש עשרה שנה. אני, שרה לוי, בת 38 מירושלים, עובדת כמזכירה בבית ספר יסודי. כל חודש, ביום הראשון, אני מעבירה לאלי את כל המשכורת שלי. הוא לוקח אותה, מחלק את הכסף לחשבון המשותף ולחשבון שלו – ואני מקבלת דמי כיס שבועיים, בדיוק כמו הילדים שלנו. לפעמים אני מרגישה שגם הם מקבלים יותר חופש ממני.

בהתחלה חשבתי שזה זמני. כשהתחתנו, אלי אמר שהוא פשוט יותר טוב בכספים ממני. "אני יודע לנהל תקציב," הוא אמר לי בחיוך מלא ביטחון. "את תראי, ככה נוכל לחסוך לדירה משלנו." האמנתי לו. גדלתי בבית מסורתי בשכונת קטמון, אמא שלי תמיד אמרה שגבר צריך להיות ראש המשפחה. אבל עם השנים הבנתי שמשהו כאן לא בסדר.

כל החברות שלי בעבודה מדברות על קניות, על מסעדות, על חופשות קצרות בים המלח או באילת. אני יושבת בצד, מקשיבה בשקט. אין לי כסף לקפה מחוץ לבית, אפילו לא לגלידה עם הילדים אחרי בית הספר. אם אני רוצה לקנות לעצמי שמלה חדשה – אני צריכה לבקש רשות. לפעמים אלי מסכים, לפעמים הוא אומר ש"אין צורך בבגדים חדשים".

פעם אחת העזתי לשאול אותו למה הוא לא סומך עליי. "שרה, את לא מבינה כלום בכסף," הוא ענה לי. "אם היית מנהלת את התקציב היינו כבר ברחוב." המילים שלו ננעצו בי כמו סכין. הרי אני עובדת קשה – קמה כל בוקר בחמש וחצי, מכינה סנדוויצ'ים לילדים, רצה להספיק אוטובוס לבית הספר שבו אני עובדת. למה אני צריכה להרגיש אשמה על כל שקל שאני מוציאה?

בערבים אני יושבת במיטה ומדברת עם עצמי בלחש. "אולי זה באמת בגללי? אולי אני לא מספיק אחראית?" אבל אז אני נזכרת בכל הפעמים שבהן ביקשתי ממנו כסף למשהו קטן – והוא סירב או שאל שאלות חודרניות: "למה את צריכה קרם פנים? מה רע בקרם מהסופר? למה את רוצה ללכת לסרט עם רחל? את יודעת שזה מיותר." לפעמים אני מרגישה שהוא לא סומך עליי בכלל – לא כאישה, לא כאמא, לא כאדם.

הילדים שלנו – מיכל בת 12 ויונתן בן 9 – כבר שמים לב שמשהו מוזר בבית. מיכל שאלה אותי פעם: "אמא, למה את אף פעם לא קונה לעצמך דברים?" לא ידעתי מה לענות לה. יונתן התחיל להסתובב עם חברים מהכיתה שמביאים לבית ספר חטיפים יקרים ומשחקים חדשים – והוא חוזר הביתה עצוב כי אין לנו כסף לדברים כאלה.

לפני שנה נפגשתי עם אחותי הגדולה רבקה בבית קפה קטן במרכז העיר. היא הזמינה לי קפה ומאפה – הרגשתי אשמה על כל שקל שהיא מוציאה עליי. סיפרתי לה קצת על המצב בבית. היא הסתכלה עליי בעיניים דואגות ואמרה: "שרה, זה לא נורמלי. את צריכה עזרה."

אבל איך מבקשים עזרה? מי בכלל יאמין לי? הרי אלי מתנהג יפה לכולם – בבית הכנסת הוא מתנדב בארגון צדקה, בעבודה שלו כולם מעריכים אותו. רק בבית הוא הופך למישהו אחר.

לפעמים אני מפנטזת לברוח – לקחת את הילדים ולנסוע לאמא שלי בקטמון. אבל אז אני חושבת: איך אסתדר לבד? איך אשלם שכירות? מה יגידו השכנים? ומה אם אלי ייקח ממני את הילדים?

בערבים אני שומעת דרך החלון את השכנים צוחקים בסלון שלהם, ריח של תבשילים עולה מהמטבח של משפחת כהן ממול. ואני יושבת לבד במטבח שלנו, סופרת שקלים כדי לדעת אם אוכל לקנות לילדים פיצה בסוף השבוע.

לפני חודש קרה משהו ששינה בי משהו עמוק בפנים. מיכל חזרה מבית הספר בוכה – ילדה אחרת לעגה לה על הבגדים הישנים שלה. ישבתי איתה בחדר שלה, חיבקתי אותה חזק ואמרתי: "אני מבטיחה לך שנמצא דרך." באותו רגע הבנתי שאני חייבת לעשות משהו – בשביל הילדים שלי, בשביל עצמי.

התחלתי לקרוא באינטרנט על אלימות כלכלית – גיליתי שאני לא לבד. יש עוד נשים בישראל שחיות ככה – מפחדות לבקש כסף למונית או לספרית. פניתי לעמותה שמסייעת לנשים במצבי שליטה כלכלית. דיברתי עם עובדת סוציאלית בשם דינה – היא הקשיבה לי בסבלנות ואמרה: "שרה, יש לך זכויות. את לא חייבת להמשיך ככה." היא נתנה לי טיפים קטנים – איך לשמור חלק מהמשכורת שלי בצד בלי שאלי יידע, איך לבנות לעצמי רשת תמיכה.

מאז אני מנסה לאט-לאט לקחת שליטה על החיים שלי בחזרה. זה קשה – כל צעד קטן מרגיש כמו טיפוס על הר גבוה. אבל בפעם הראשונה מזה שנים אני מרגישה שיש בי תקווה.

לפעמים בלילות אני שואלת את עצמי: האם אצליח לשנות את הגורל שלי? האם יום אחד אוכל להרגיש חופשיה באמת?

מה אתם הייתם עושים במקומי? האם הייתם מצליחים לשבור את המעגל?